1972 שלושה דורות – ינואר 2008

ריטה אלימה, אריה ארוך, דוד בן שאול, יאיר גרבוז, מיכאל דרוקס, חנה לוי, צבי מאירוביץ, משה מוקדי, לאה ניקל ומשה קופפרמן

ארועים רבים, מהם קשים, זרועים לאורך 366 ימיה של שנת 1972: ראשית פרשת ווטרגייט, שיגור הלויין לנדסל I ונחיתת החללית אפולו 17 על הירח, מהומות הדמים בגאנה ובצפון אירלנד; ואצלנו – חטיפת מטוס סבנה לנמל התעופה לוד והטבח שבצעו בו מחבלי "הצבא האדום היפני", רצח הספורטאים במשחקים האולימפיים במינכן, פשיטות צה"ל בדרום לבנון, הפגנות "הפנתרים השחורים", דיונים והפגנות נוספות בעניין פליטי ברעם ואיקרית…

שנת 1972 היא גם שנה גדולה בחשיפת ציירי דור חדש באמנות ישראל: לצד אריה ארוך המציג בגלריה שוקן ומשה קופפרמן המציג בגלריה גורדון, מציגים צעירי שנות ה-60 אורי ליפשיץ בגלריה גורדון, תומרקין בגלריה יודפת, פנחס כהן גן בגלריה דוגית, יאיר גרבוז וריטה אלימה בביתן הלנה רובינשטיין, בני אפרת במוזיאון ישראל, ומיכל נאמן – לראשונה – בגלריה 220.

שנת 1972 היא שנה של מפגשים בין בני 3 דורות – אמנים המצויים בשלבי סיכום של עבודתם בערוב ימם כמוקדי, ארוך ומאירוביץ, וגם חנה לוי שנכונות לה שנים ארוכות ופוריות; בני דור הביניים לאה ניקל ומשה קופפרמן, מן הבולטים באמנים המופשטים שלאחר דור "אופקים חדשים", ובעקבותיהם נציגי שני קטבים, ריטה אלימה ודוד בן שאול; ולבסוף, בטווח שבין ה"פופ" לאמנות של ביקורת חברתית ושל קריאת תיגר על מוסכמות ואידיאולוגיות, הצעירים מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז.

קופפרמן אהב להשתמש במונח "זימון", בדברו על עבודתו-שלו, כדי לציין ולאפיין תופעה שמצד אחד הוא מקבל את האחריות עליה, מצד שני הוא מאפשר לה להתרחש. כל האמנים המוצגים כאן , בבית אוסף קופפרמן, כמעט באקראי, כמו נענו לזימון מעין זה, המציע מפגש רב פנים לדיון בשאלות מעמדו של הדימוי הציורי, משמעויות נגלות ונסתרות שבו והליכי התהוותו.

כמה מלים על עבודתו של קופפרמן בשנת 1972

זוהי השנה האחרונה ל"רישומים". משנת 1973 ואילך הם יכונו "עבודות על נייר". ה"רישומים" המאוחרים, חלקם עדיין באלבומי-מתוות, מאופיינים ב"פעולות" של "כיסוי" ו"מחיקה", בלשונו של קופפרמן. "צורות היסוד" מתהוות בהם בדגמים של קווים מקבילים ושל רשתות, ובצורת ה-X, שהיא גם מחיקה.

ובציור – במרוצת השנה קופפרמן מעבה את פני השטח, בונה משטחים של שקיפות ושל אטימות, עובר בהדרגה מהמחווה האכספרסיבית לקול הדממה הדקה של  המשטח המונוכרומי, ה"מינימאליסטי"-כביכול. "בכל מקרה", הוא מספר לגדעון עפרת ("ידיעות אחרונות", 24.3.1972), "אין ציור שאני מפסיק לעלות עליו. כל ציור מסתיר סיפור ארוך של עשיות, שינויים, מחיקות וחיפושים".

ב-1972 מגיב קופפרמן, בפעם הראשונה ביצירתו, לארוע ספציפי – מותה של בת הקיבוץ מרי בפעולת החילוץ של חטופי מטוס "סבנה" בנמל התעופה לוד, מוות שהוא מנכס במעמקי תודעתו.

ובהקשר זה אני מבקש לצטט את דבריו של צעיר האמנים בתערוכה, יאיר גרבוז: "ציור של קופפרמן הוא ביוגרפיה זמנית של קופפרמן ושל הציור שלו, ולכן אני נוטה לדחות את ההדגשה היתרה על המונוכרומיות המובהקת של ציוריו. זאת אמנם התוצאה ברגע העצירה, אך לא מנקודת המוצא ולא לאורך התהליך. בזיכרון של כל ציור יש הרבה יותר צבעים וצורות, הרבה יותר עושר ופעלתנות ציורית. הם קיימים בציור, אך ההיררכיה שלו מכניסה אותם לא אל השכבה הגלויה לעין אלא לזיכרון". (מתוך: "כל הסיכויים שבקרוב  תעבור כאן רכבת" , 2000.

אוצרות וטקסט: יונה פישר

מיכאל דרוקס, פוטומונטאז
מיכאל דרוקס, פוטומונטאז
יאיר גרבוז, ציור עם קומפוזיציה
יאיר גרבוז, ציור עם קומפוזיציה
חנה לוי, נוף
חנה לוי, נוף
1972 - 3 דורות - חלל התערוכה
1972 – 3 דורות – חלל התערוכה
1972 - 3 דורות - חלל התערוכה
1972 – 3 דורות – חלל התערוכה
1972 - 3 דורות - חלל התערוכה
1972 – 3 דורות – חלל התערוכה
דילוג לתוכן