משה קופפרמן – צורת הריבוי – נובמבר 2018

הכותרת "צורת הריבוי" מחברת בין מונח לשוני-דקדוקי לבין השדה החזותי, וכך מציעה את הריבוי כיסוד מרכזי בשפה הצורנית של משה קופפרמן, המוצגת בתערוכה זו דרך עבודות שנוצרו במשך למעלה משלושה עשורים, מאמצע שנות הששים ועד סוף שנות התשעים.

יחיד ורבים

בעבודות אלה משתקף הריבוי כהכלת אפשרויות שונות בתוך יצירה אחת ללא הכרעה ביניהן, ובה בעת בולט לעין הדמיון בתבניות, צורות וגוונים, החוזרים על עצמם בתוך ובין העבודות. חזרה זו מעלה יחס מורכב בין אחדות לריבוי, ואף הובילה את האמן לארי אברמסון לכתוב שקופפרמן "הלך […] לצייר בכל יום מחדש את ציורו האחד והיחיד" (סטודיו, 2003). שתי חטיבות של עבודות רישום המוצגות על שולחנות בחלל האולם שופכות אור על הקשרים בין היחיד לרבים, בין אותו ציור אחד מדומיין לבין חלקיו. ראשית, פיתוח ייחודי של שפת הריבוי והחזרה התרחש בספרי סקיצות משנות הששים, עם מתווי דיו בהם דימויים מופשטים קטנים ממוסגרים מאורגנים באופנים שונים על פני הדף. כל דימוי ממוסגר מהווה מרכיב אוטונומי, בעודו משחק תפקיד בקומפוזיציה גדולה יותר. שנית, "קבוצת 16 יחידות" שנוצרה בשנות התשעים (יחד עם עוד קבוצות במתכונת דומה) מורכבת מששה-עשר רישומים שמקורם בגיליון נייר אחד. איגודם יחד באריזת קרטון יוצר דיאלוג הדדי בין החלקים לבין המערכת כולה.

רשת של שתי וערב מופיעה תדיר בעבודות על נייר ובציורים בתערוכה, ובה בעת היא משמשת תבנית מארגנת סמויה למרכיבי היצירות, החל ממתווי הדיו, עבור בדימוי עמוד העיתון המופיע במספר יצירות, וכלה בציורי שנות התשעים. מבט קרוב יותר על הרשת מגלה שהיא עצמה מורכבת מיחידות מרובות חוזרות, כאשר כל אחת מהן הינה מרכיב בודד ותחום וכן חלק מדגם מתמשך. בחלק מהעבודות מופיעות כמה חתימות, מופע מפתיע של ריבוי המעלה שאלות על קביעת סיומה המוחלט של היצירה. לבסוף, הצבעוניות של העבודות מכילה בתוכה אף היא את היבטי היחיד והרבים: גוון סגול-אפור שולט בעבודות (יחד עם הבלחות של צבעים נוספים), ועל פי עדות האמן הוא נולד מערבובם יחד, בסיומו של יום עבודה, של כל הצבעים שנותרו על הפלטה.

אתם מוזמנים להביט על התערוכה כולה כדיאלוג בין מרכיבים לבין מערכות: ישנן עבודות הבנויות מיחידות שונות המופיעות זו לצד זו – דוגמת מתווי הדיו ועבודות הנייר הגדולות – או מאזורים מובחנים המצוירים זה על גבי זה בחפיפה חלקית – דוגמת המגילה והציור מ-1997 התלוי על הקיר שממולו. שימו לב להיעדר מוקד או מרכז אחד בעבודות כולן, אלא מוקדים רבים ללא הירארכיה ביניהם, ועם זאת ריבוי המוקדים אינו מוביל להתפרקות, אלא לדיאלוג היוצר קומפוזיציה אחת. בין עבודות מורכבות אלה שתולים חמישה ציורים בפורמט ריבועי שנוצרו בשנים 1983-1981. הצורניות הפשוטה יחסית שלהם הופכת אותם למעין אבני בניין ליצירות שלידם, כאשר גם צורניות זו מתבררת כבנויה מחלקים מרובים וחוזרים, לרוב משיכות מכחול או גלגלת לאורך או לרוחב.

ריבוי פרשני

ליסודות הריבוי והחזרה ביצירות קופפרמן ניתנו פרשנויות שונות. הם הוצגו בין היתר כעיבוד כפייתי של חוויות טראומה שחווה האמן בימי מלחמת העולם השנייה, וכביטוי לרב-קוליות יהודית שמקורה בלימוד הבית-מדרשי התלמודי. כמו כן, ההפשטה המתרבה נטולת המרכז שיצר קופפרמן הועמדה כנגד תפיסת התפתחות הציור המופשט המודרני כחתירה הולכת וגוברת אל עבר הטוהר והתמצות, המובילה למיצויו. על רקע רעיונות אלה, האוצר אולריך לוק זיהה ביצירותיו של קופפרמן עקבות של אבל כפול, על סיום דרכו של הציור ועל חורבן יהדות אירופה (Ulrich Loock, 2005). אם נחזור מפרשנות זו אל היצירות עצמן, נגלה בהן חלופה עוצמתית לראיה ליניארית, חד-כיוונית ומצטמצמת, המובילה בהכרח לנקודת סוף, אם ביחס לתולדות האמנות ואם ביחס לתולדות האדם.  חלופה זו שופעת ומתפשטת, משלבת מרכיבים מתפרצים עם מערכות מכילות, ובוראת אין-ספור אפשרויות חיבור בין חלקים דומים. ובמקום האבל, או שמא יחד אתו, עולה משפת הריבוי של משה קופפרמן רוח של שעשוע וחירות משחקית, שאפשרה את התחדשות היצירה האחת והמרובה, החוזרת ומשתנה כל יום.

אוצרות: רוני בן דור, רות קסטנבאום בן-דב
טקסט: רות קסטנבאום בן-דב
נובמבר 2018