מגילות – ינואר 2010
אתי אברג'יל, אברהם אילת, בני אפרת, אריה ארוך, משה גרשוני, נורית דוד, ז'אק ז'אנו, סיגלית לנדאו, אסי משולם, מיכל נאמן, משה קופפרמן, גבי קלזמר, טל שטרן
הקדמה
הקשר שלי עם קופפרמן ויצירתו נוצר בזכות אבי הורביץ ז"ל, שעם מותו צייר קופפרמן סדרת מגילות ששתיים מהן פותחות תערוכה זו.
בתחילת שנות ה-90 נבנה האולם הצמוד לאטלייה ולכבוד האירוע אצר אבי את התערוכה "הפגשות". השתדלתי לעזור. הקשר התחזק והפכתי לבת בית באטלייה. ב-1998 עם פתיחת המוזיאון היהודי בפריס, הוזמן קופפרמן להציג מעבודותיו. הצטרפתי אליו לנסיעה. היתה זו תערוכה של מגילותיו שנאצרה ע"י יונה פישר עם נטלי חזן. עבורי היה זה מסע של לימוד וחוויה, הקשבה והתבוננות. היתה זו התבוננות כפולה – ביצירות הרבות אותן ראינו בתערוכות ובאופן בו קופפרמן מתבונן. אני רוצה להודות על ההזדמנות שניתנה לי לשוב אל המגילות של קופפרמן ושל אחרים.
יהודה עמיחי / אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד
ראיתי ברחוב, בערב קיץ,
ראיתי אישה שכתבה מילים
על נייר פרוש על דלת עץ נעולה,
וקיפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה.
ולא ראיתי את פניה ולא את פני האיש
שיקרא את הכתוב
ולא ראיתי את המילים.
על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה "אמן",
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי.
מלה אחת "אמן" חרותה עמוק באבן
אמן קשה וסופי על כל שהיה ולא ישוב,
אמן רך ומזמר כמו בתפילה,
אמן ואמן, וכן יהי רצון.
מצבות נשברות, מילים חולפות, מילים נשכחות,
שפתיים שאמרו אותן הפכו עפר,
שפות מתות כבני אדם,
שפות אחרות קמות לתחייה,
אלים בשמיים משתנים, אלים מתחלפים,
התפילות נשארות לעד.
באמצע שנות השבעים, עבד קופפרמן בסדנת ההדפס בירושלים והביא עמו משם שאריות נייר שעליהן רשם. היו אלו רצועות שאורכן נע משבעים ס"מ עד מטר ועשרה ורוחבן לא עלה על עשרה ס"מ. באותה תקופה המחווה החזרתית כבר הייתה מרכיב קבוע בשפתו האמנותית, אך צורת נייר זו חיזקה את כיוונן האופקי.
מ-1979, החלו רצועות אלו להצטייר משני צידיהן, בדרך הידועה בה מעבד קופפרמן את הנייר ואחדות מהן אף חתומות משני הצדדים. אל העבודה נוסף שימוש בצבע. הרצועה גדלה ונקראה מגילה ב-1987. אורכן של הראשונות אינו עולה על מטר ועשרים אך בהמשך תגענה לשני מטר ואף לשלשה ויותר.
מאפיין מרכזי המבדיל אותה מכל פורמט אחר הוא היותה נפרשת ו"נכתבת" מצד אחד לשני – משמאל לימין (קופפרמן היה שמאלי) באופן שאינו מתמשך בעקביות אלא חוזר ונבנה בחלל. אלו ניירות שאינם מציעים מוקד אחד ואינם מביאים אופציה של זה מול זה כי אם רצף מצבים הבאים דה לצידו של זה, זה בעקבות הקודם. פעולות המתגלגלות זו מזו. "השתלשלות" – כך כינה קופפרמן רצף פעולות המובילות זו אל זו בטבעיות. יסוד זה משמעותי כולל ועמוק ביצירתו.
נקודת המוצא, הג'סטה הראשונית, מגרה להגיב בתנועה נוספת לעיתים סותרת. המצבים הנולדים מהצעד הקודם ומולידים את הבא – הם המהווים את הסך הכל שהוא הציור.
זוהי תגובת שרשרת המובילה לתביעה אקזיסטנציאלית בה המודעות לבחירת השלב הבא ויחסו לקודם הינה קריטית.
על מנת שתיווצר תנועה קדימה יש לחזור לאחור. המילה קדימה כוללת בתוכה את הקדם. הקידמה מחויבת לקדום. המגילה מתהווה בתנועה קדימה ואחורה (שמאלה וימינה), על הנייר ומאחוריו.
יונה פישר כתב "יצירתו של קופפרמן קשורה בתפיסה ובמעשה, באורח חיים העומד בסימנה של רגנרציה מתמדת" (הקדמה לקטלוג במוזיאון התערוכה במוזיאון ישראל, 1984).
כריכת העבר בהווה כפתח לצעד הבא משקפת את תפיסת העולם של קופפרמן: אמונה בסיסית בתהליך של רצף ותיקון. עפ"י תפיסתו, התנועה או החידוש חייבת להיווצר מתוך הרגל וחזרה.
"לצייר זו שגרה, זו חזרה ללא הרף על מספר מסויים של מחוות, זו ידיעת השימוש ברפרטואר של צורות שיעילותן עמדה במבחן פעמים כה רבות…. לא לאמץ אמצעים חדשים אלא מתוך הכרח גמור"
(מתוך שיחה עם יונה פישר – קטלוג התערוכה במרכז פומפידו, פריס 1987).
השם מגילות והפורמט המוארך מגלגלים אותנו לימים עברו, ימי קדם. כתובים על קלף שנכתבו בידי סופרים וסופרי סת"ם, הנמסרים מדור לדור נפרשים, מתגלים, נקראים, מגולגלים ונסגרים.
מגילות התנ"ך, המגילות הגנוזות, כתבי קודש וכתבי סתרים. (היום בעידן המחשב חזרנו לגלול מעלה מטה ימינה ושמאלה).
המגילה, בצורתה מגלמת את פוטנציאל התנועה,הסגירה והפתיחה, החשיפה וההסתרה. המגילה המגולגלת בעלת השם הנקבי והצורה העגולה צופנת סוד.
הכיסוי והגילוי, הזיקה הבין דורית, ההליכה לפנים ולאחור אלו מרכיבים את התערוכה. העבודות המוצגות מקיימות קשר עם מה שהיה, עם מהלך הזמן ופיתוליו. הן לוחשות וזועקות, מוחות ומהללות ונוגעות באופנים שונים בקדושה ובטומאה, בגוף ובנפש, בפרטי ובכללי, בחומר הגלם ובחומר המחשבה.
ביצירתו של אריה ארוך מקום רב להיזכרות, לציטוט ולשיחה עם אובייקטים ויצירות אמנות הנושקות לרוב לעממי ולמסורתי. בשתי התמונות שבתערוכה נשען ארוך על צורות מספרו של כריסטיאן לודולף ריינהולד, ספר הדרכה לציירים מסוף המאה ה-18. באחד הופך תרגיל בקו 8 לסירה ובשני פוגשים פסי האורנמנטיקה בקווי מתאר פרופיל שהתפתח מצורת ה-2 שנבעה משרבוטיו של ילד סביב ציורי הגדת סראייבו.
בשיחה בין ארוך ליונה פישר אומר ארוך:
"בין אהבה לכתיבת האות, בין ציור האות לבין הסיפור עצמו נמצא כל הטוב והיפה שבעולם".
בשתי היצירות פוגשות הצורות היפות, הזורמות, המתמשכות, והגליות תוכן נוסף, אישי ופרטי. מתחת לסירה, נכתבת ביידיש בכתב יד שורה משיר עם יהודי העוסק בהתפייסות בין בני זוג ואילו לצד האורנמנטים מופיע פרופיל או ליתר דיוק שני פרופילים מהופכים משלימים זה את זה.
אהבת הכתיבה מזינה גם את המגילה של טל שטרן אולם הוא מעקר את סימניו ממשמעות מוסכמת והם נותרים כצורות מעודנות שחורות על הדף הלבן. צורות המתקבצות זו לצד זו, שורות שורות ופסקאות.
שלא כמו סופר סת"ם האסור בטעות, טל שטרן יוצר וממציא כל אות מחדש תוך כדי התהוותה והיא מובילה אל האחרת ברצף. כבמדיטציה או תפילה אך כזו שבה המלמול ולא המילה הקצב והצליל ולא התכן והמשמעות, האיך ולא המה הם היוצרים את התגובה.
היד הפועלת ותגובתה "המכנית" היא גם המוליכה את ציוריו של גבי קלזמר. קלזמר מצייר באמצעות מכשירים שונים המרחיקים את הציור כביכול מהרומנטיקה שלו. יצירתו מבוססת על תנועה חוזרת אחידה המבטלת את "כתב היד האישי". סדרות רבות שלו מבוססות על הפורמט האופקי, הצר והארוך. הצופה ניצב ומולו תנועה אחת אחידה מתמשכת וחוזרת. באמצעות הנעת המגב נוצרים קווים, שורות, ציור. זהו ציור מופשט המנסה להתרחק מכל דימוי ובכל זאת דימוי ועוד איזה דימוי. מתוך הציור המודרניסטי לעילא מתנוססת טלית פרושה, מתנופפת כדגל, ככיסוי, כאובייקט.
למגילה נוכחות משמעותית ביצירתו של אברהם אילת. בסדרות רבות הוא עובד על פורמט רוחבי, צר ומתמשך והן מתנהלות מצד אחד לצד שני. מגילות אש, מגילות מוח ושרירים, מגילות שחורות ומגילות מצולמות המעמתות בתוכן מצבים ומקומות. המגילות שלפנינו הן חלק מסדרה רחבת היקף מצויירת בדיו חום על גבי נייר. הן מעלות על הדעת ציור מצרי, קומיקס או את מגזרות החלוצים של מאיר גור אריה. זוהי שרשרת אנושית של סבל וכאב, מלחמה ואסון ועמם נסיון לשרוד ולהתגבר. קללת הגרוש מגן עדן מהדהדת לכל רוחב היריעה: "בזעת אפך תאכל לחם ובעצב תלדי בנים".
היצר ליצור להמשיך ולנוע מתקיים תדיר בעבודתה של סיגלית לנדאו. הטריפטיכון שבתערוכה הוא קטע מעבודת וידאו שהוצגה בתערוכה "הפתרון האינסופי" בביתן הלנה רובינשטיין. התצלומים מקפלים בתוכם תהליך עקשני מתמשך לסמן סימן בחול כנגד ולצד הים השוטף ומוחק. שתי נשים רוכנות אל החול כמו בריקוד פולחני קדום, כל אחת לעצמה, מסמנות קו גלי הולך ומתמשך. הן מתקדמות זו לעבר זו הקווים חוצים זה את זה, צורה חדשה נוצרת, מסתלסלת כסליל הד.נ.א או רצף של סמל האינסוף. ריקוד וסימן המוקדש לזכר אמה של האמנית מאיה.
עקבות של מה שהיה, רבדים של זמן וזכרון, ביוגרפיה ויחסי בת הורים הינם תכנים מרכזיים ביצירתה של נורית דוד.
בעבודה "הרוקח" מתפתלים שבילי מילים כגלים הנעים כלפי מטה הלוך ושוב שמאלה וימינה, מקיפים צילום עגול של הרוקח – אבי האמנית.
בחלקו השמאלי של הציור בקרבת צילום בו נראית נורית דוד בילדותה הולכים משפטים ומתגלגלים כספירלה סביב עצמם כמתכנסים אל מוקד פנימי ומרוכז. עטופים ומוגנים במעגל נוסף – מעגל של שיבלים. קריאת הטקסט ביצירה זו מחייבת את תנועת הגוף והראש ומאחדת בין ההכרה, התודעה והנפש לבין גופו של הצופה המתנועע אל מול העבודה. איחוד של זמן וחלל.
הנסיון לתהות על הגבול שבין הגוף לנפש, להתיכם לזהות שלמה ואחדותית ולהצביע על הקושי והמאבק שבדרך לכך, פועלים גם ב "גופי נפשי" של אתי אברג'יל. כעמוד שדרה או עורק ראשי משמש חבל קפיצה – מחבר תחתונים ועליונים, ארץ ושמיים. כניסיון עיקש להתגבר על כוח הכבידה ועל מגבלות הגוף.
בעבודת נמלים עמלנית תופרת האמנית זה לזה "מנג'טים" של עוגות ויוצרת גוף. גוף נייר מצולק ושסוע. מפה או גוויל הנושא עליו זרמים של דיו. וכמו עדות דוממות נותרות הידיות – "עצי החיים". משמרות זיכרון של קפיצה והתרוממות.
מציוריו של משה גרשוני בוקעים פסוקי תפילה ופורצים כמתוך התת מודע הפרטי והקולקטיבי. לצד ציור כתמי חושני יצרי דשן וחומרי נכתבת בעפרון תפילה. תפילת פרידה מהמת או קריאה לאל ישנו או נעלם. האל או הפנייה אליו אל השוכן במרומים נכתבת בתחתית הציור – כנקברת באדמה.
רגע ההווה הציורי הנוכח בנגיעה ספונטאנית פראית ויטאלית וטרייה נפגש באמצעות הכתיבה והפסוק המוכר כל כך, בעבר – באובדנו ובנשאר ממנו ובפחד מהצפון בעתיד.
"מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,
בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,
הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס…"
( מתוך שירו של ביאליק, אבי.)
הטמא ומעורר הגועל מציפים את עבודותיו של אסי משולם. הוא נותן ביטוי לתשוקה, לאסור ולמודחק, למטונף ולמצחין.מעבודתו מבעבע דבר מה קדום ויצרי בו מטושטש הגבול בין אדם לחיה, תרבות וטבע, תפילה והקרבת קרבנות. המזוזה שלו חוזרת אל ראשיתה – אל הדם שעל משקופי בתי העברים בסיפור יציאת מצרים או אל הגוויל עליו נכתבה – עור הבהמה השחוטה.
שאלות על ההיסטוריה דרך קשר אדם וחיה עולות גם ביצירתו של בני אפרת "פרויקט אררט אקספרס".
שיירות ועדרים בתנועה מתמדת. נודדים, בורחים, נפוצים. פליטים של פגעי טבע, אסונות מלחמות ושמד מתקדמים לעבר יעד לא ידוע כנידונים, מחפשים אחר מים מזון או בית. מעגל מתמשך וסגור המפיץ ומשכפל את עצמו באמצעות הטכנולוגיה והקידמה.
"כך נראה בוודאי מלאך ההיסטוריה, פניו אל העבר, במקום שאנו רואים שלשלת מאורעות, הוא רואה פורענות אחת ויחידה, העורמת בלי הרף הריסות על גבי הריסות ומשליכה אותן לרגליו. רוצה היה להישאר, להקים את המתים לתחייה ולאחות את השברים אבל רוח סערה באה מגן עדן ונלכדת בכנפיו, והיא חזקה כל כך, שאין המלאך יכול עוד לאסוף אותן. הסערה הזאת, שאין לעצרה, דוחפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, בעוד שגל ההריסות גובה ועולה עד השמיים. מה שמכונה בפינו "הקדמה" אינו אלא הסערה הזאת…"
(מתוך: ולטר בנימין, תיזות על מושג ההיסטוריה)
יושבי תיבת נח – בעלי החיים והאדם נעים קדימה ואחורה שוב ושוב כמגילה הנפתחת ונסגרת, פס זמן הנתלה מעל הלוח בכתה ונסיון להשיב את הגלגל לאחור תוך הצבעה לעבר "מה שהיה הוא שיהיה".
ועם זאת אררט – כציפייה לכיליונם של המים.
המגילה ביצירתה של מיכל נאמן "בת ישראל וסנדל תנכ'י", עוטפת ונצמדת לידיה כעור שני או כאזיקים. זרועותיה המונפות מותחות פורשות וחושפות את הכתוב.
בכתב יד מעתיקה מיכל נאמן פשקוויל מגביל וממשטר הפונה אל בת ישראל ואל צניעותה. בת ישראל נדרשת לכסות את גופה, וראשה הסקרן והלומד נשאר מחוץ לסיפור, מחוץ לצילום.
לשון האיום והתוכחה מכסה את גופה של הדמות המצולמת ומחזקת את נקודת המבט המנמיכה והמצמצמת.
פסוקי אהבה ממגילת שיר השירים חתוכים בברזל הופכים לגוף בדיוקנאות העצמיים של ז'אק ז'אנו.
צרים וארוכים כסימניות בספר או חרבות מכותתות נשענים אל הקיר.
דמות שגופה הוא אותיות ומילים ומשפטי אהבה ושיר – שיר השירים.
מילים עוטפות בתים כלבוש, בתי ילדותו או קברי צדיקים. בתים בתנועה מתמדת, בתים שימצאו אולי באותיות את הבית.
"העם היהודי קורא באוזני האלוהים את ספר התורה במשך כל השנה, כל שבוע פרשה, כמו שחרזדה שסיפרה סיפורים כדי להציל את חייה, ועד שמגיעים לשמחת תורה הוא שוכח ואפשר להתחיל מחדש."
(יהודה עמיחי מתוך אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד)
נעה מלמד | אוצרות וטקסט
