תערוכת הגמר של פרוייקט מיימרי פילה בצלאל 2017

נובמבר 2017

משתתפים: אנטון גריאזנוב, עדי דהן, שיר ורטהיים, אמילי זומרפילד, רוני טרבלסי, סיון לביא, אתי לוי, שיראל ספרא, רחל פרומקין, ענת קינן, אפרת רובינשטיין, שלי רייך, ליאור שחר, איתמר שטמלר

הציור המורחב  אינו מוגבל לגבולות הקנווס. אם תלחץ עליו מספיק חזק, הוא ינשור מהבד אל הרצפה, יהפוך לחפץ, פסל, מיצב, מיצג, סרט. הוא פלסטי. האנרגיה שממנה הוא עשוי נודדת מהצבע אל המכחול, אל הקנווס, ואז נשפכת על הקירות, נעה לאורכם של שדות, חוצה דרכים וחוזרת דרך רגליו ועורקיו של האמן, דרך עיניו – ידיו. ולפיכך הציור הוא מה שאני חפץ שיהיה, פיתקה מוטמנת בכיס, מילה שנלחשת, מחווה גופנית.

קבוצה נבחרת של סטודנטים לאמנות מבצלאל לקחה חלק בפרוייקט הציור מיימרי פילה של שנת 2017. אחת לשבועיים קיימנו דיונים סביב המושג של ציור מורחב, שאותם הובילו ניקולא טרצי וגיל מרקו שני. באחד המפגשים נשאנו את הציורים והפסלים שלנו לפארק, כדי לראות כיצד הם נושמים בין העצים, מה קורה לצבעים שלהם בין העלים, בדומה לסטודיו בשלג של אדוארד מונק. במפגש אחר צפינו בסרטיו של אולריך זיידל ודנו באיכות הציורית שלהם. במפגש אחר כל אחד מאיתנו צילם את עצמו מצייר בסטודיו שלו, והצפייה המשותפת בסרטים הניבה תובנות מעניינות עבור כל אחד מאיתנו, חשפה את האיכויות הייחודיות של כל אחד מאיתנו כצייר וגם את המשותף בינינו.

יום אחד הכריז ניקולא, ״הביאו את תיקי הגב שלכם, אנחנו נוסעים לקיבוץ״. הגענו לקיבוץ לוחמי הגטאות האיקוני, וזכינו לעבוד לצד אוסף העבודות של משה קופפרמן. בילינו יחד 48 שעות, אוכלים-נושמים-חולמים את משה קופפרמן. לקחנו חלק בתהליך אוצרותי מרתק בהנחיית ניקולא, של תערוכה של עבודותיו של קופפרמן שהוצגה בגלריית זומר לאמנות בתל אביב. כשהגענו לקיבוץ אחז כל אחד מאיתנו בדימוי כלשהו, תפיסה מוקדמת של עבודותיו של קופפרמן. רובינו זכינו כבר לפגוש את ציוריו גדולי המימדים, הכבדים והמחושבים, אותם ציורים חושניים, צמיגיים, שמגלמים שנים רבות של עיבוד מנטלי וחושני של שדות צבע וגריד, שנמזגים בהם נופים מקומיים, אפיזודות היסטוריות מטלטלות והמופשט המודרניסטי.

הדימוי הזה שהוטבע בנו, של קופפרמן הקנוני, התערער כאשר צללנו לתוך עולמו של קופפרמן. המגע הישיר עם עבודותיו היה מרענן ומעורר. בסטודיו שלו (שנשמר כשהיה מאז מותו), פגשנו מערך צבעוני של חפצים, מזכרות, עבודות אמנות, כלים, מברשות, כרטיסי ברכה, עיתונים וכיוצא בזה. רוני, שמנהלת את האוסף, סיפרה לנו שקופפרמן נהג לשוטט ברחבי הקיבוץ, ולאסוף חפצים קטנים, מעין מקורות אנרגיה מכושפים, שאותם שמר על מדפי הסטודיו שלו: מסמרים, ברגים, פיסות מתכת, קריסטלים ואבנים, שהפכו למעין ״שומרי סף״ של הסטודיו. הליקוט הזה לא היה רק מחווה חיננית, הוא ביטא את הקשר של קופפרמן אל החפצים הארציים, שניתן לקשר בקלות לתהליכי העבודה שלו. במהרה התחלנו לחשוב על עבודותיו של קופפרמן כעל ציור מורחב.

פרשנו, הצצנו ונגענו (בהזמנתה הנדיבה של רוני), ברישומיו, ציוריו, ומחברותיו של קופפרמן ששמורות באוסף: גוף עבודתו. היתה זו חגיגה לעיניים. הנזילות, המשחקיות והספונטניות של כמה מעבודותיו המוכרות פחות הממו אותנו. ראשית נתקלנו בסדרת ציורים: מגילות ארוכות, מצויירות משני צידיהן. זיהינו בהן חריגה מגבולות הקנווס, זינוק אל מדיום הפיסול, העבודות הללו התפתלו כמו נחשים. הוספנו לחקור את האוסף ונתקלנו בסדרת עבודות מפתיעה במיוחד – קופסאות קרטון לבנות קטנות שבתוכן הונחו רישומי פנדה מופשטים קטנים. נבע מתוכן פרץ של אנרגיה וצבע: הן ריתקו אותנו. רוני סיפרה לנו שעבודות אלו לא הוצגו מעולם. העבודות הקטנות, המרגשות והרוטטות הללו דמו לצלילים מוזיקליים. יש להן מקצב, הן ספונטניות, צבעוניות, מסעירות. משך כל חייו קופפרמן יצר רישומים קלילים לצד עבודותיו המוכרות – היה בכך שחרור מהפרקטיקה השגורה שלו. מיד החלטנו להציג את הציורים המורחבים הקטנים הללו בגלריית זומר, ובמשיכת מכחול רציפה החלטנו על סדר הצגתם כמעין משפט שלם.

היה מרגש לחזות בדמותו של קופפרמן קמה לחיים, לעמוד נוכח חבר הקיבוץ המגיב לחיי היומיום באופן הזה. ״קופפרמן אהב סטודנטים״, סיפרה לנו רוני, ״הוא בוודאי היה שמח על נוכחותכם כאן. הוא נהג לבקר בסטודיו של אמנים צעירים, ללכת לכל פתיחות התערוכות. המפגש עם סטודנטים היה חיוני עבורו, הם עוררו בו השראה.״ עזבנו את המקום בתחושת התעלות, כשרוחו הידידותית של קופפרמן מלווה אותנו בדרכנו הביתה, בפתיחת התערוכה ״שומרי הסף״ שאצרנו בצוותא בגלריית זומר. בשיח הגלריה שקיימנו בתערוכה תיארנו את תהליך האוצרות המשותף שלנו בקיבוץ שבו לקחו חלק רוני, האוסף, וקופפרמן עצמו, כמתת מרגש של תגלית משותפת.

השהות שלנו בקיבוץ עם עבודותיו של קופפרמן השפיעה עלינו עמוקות, כך שההזמנה להציג את עבודותינו בגלריה של אוסף קופפרמן בנובמבר 2017, מילאה אותנו בשמחה. נדמה שהיתה זו החוליה החסרה: חגיגה אחרונה של המסע שלנו כקבוצה בפרוייקט מיימרי פילה בשנה האקדמית החולפת.

חזרנו לסטודיו שלנו במהלך הקיץ, יצרנו ובחרנו עבודות ששאבו את השראתן מהאנרגיה הקופפרמנית. בתערוכה תמצאו אזכורים לגריד של קופפרמן, למשטחי הצבע שלו, ועבודות שמהדהדות את השימוש החופשי שלו בחומר. לאחר שהכרענו אילו מעבודותינו יוצגו בחלל הגלריה (שוב נסענו אל הקיבוץ), חזרנו אל האוסף ומצאנו ציור של קופפרמן, ללא כותרת, משנת 1973. מספר משיכות מכחול שחורות החלטיות, אתלטיות, על רקע סגול אפרפר. מייד חשנו שהעבודה הזו מתכתבת באופן ישיר עם העבודות שלנו. קווים נפרשים כפי שמטריה נפתחת, שדות מרחפים על פני הרקע הסגול. זהו ציור שחורג מגבולותיו, ציור מורחב.

אנו אסירי תודה לניקולא טרזי, רוני בן דור, קובי סיבוני, אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, גלריה זומר לאמנות עכשווית, וקבוצת מיימרי פילה, על ההזדמנות השיתופית הנפלאה שנפלה בחלקנו.

אוצר: ניקולא טרזי | טקסט: סיון לביא

תערוכה של אמנים צעירים בוגרי בצלאל
תערוכה של אמנים צעירים בוגרי בצלאל

תערוכה של אמנים צעירים בוגרי בצלאל - נובמבר 2017

תערוכה של אמנים צעירים בוגרי בצלאל - נובמבר 2017

תערוכה של אמנים צעירים בוגרי בצלאל - נובמבר 2017

דילוג לתוכן