שדה ראייה – פברואר 2020

משתתפים: רועי אמינוף, ספיר אפריים, רות קסטנבאום בן-דב, מיכל בן-זאב, אליהו גת, ז'אק ז'אנו, זיוה ילין, פני הס יסעור, הרן כסלו, אהרון מסג, תמר מסג, אלון פורת, נועם רבינוביץ

האמנים המשתתפים בתערוכה עוסקים כולם בנוף מתוך התבוננות ממוקדת וממושכת, וזאת במגוון מדיות: ציור, פיסול, מיצב, וידאו ורישום. בין שפעולתם נעשית בשטח בין בסטודיו, מקור ההשראה תמיד מול עיניהם, פקוחות או עצומות.
הם חיים בטבע ומטמיעים את מראה סביבתם בתוך מערכות החיים שלהם. ואף על פי שבשיח האמנותי של ה-21 ציור הנוף אינו נושא מרכזי והגלובלי החליף את המקומי, עבורם ציור נוף הוא תהליך של ביטוי זהות ושייכות, כהצהרתם הקיומית-אישית של כל אחד מהם.
ואעיז לומר, בלי הקפדה על תקינות פוליטית, שאמנים אלו אינם נושאים דגל פוליטי או חברתי, סוגיות אלה לא עלו בהצהרותיהם הכתובות או בשיחות עימם. העיסוק בטבע נובע אולי מן העייפות והייאוש ממצב המציאות ואולי הוא האמת הטהורה עבורם, ואין הם זקוקים לחיבור טקסטואלי או רעיוני כדי להיות רלוונטים.
במהלך המחקר שקדם לתערוכה גיליתי הרבה מאוד אמניות ואמנים החיים ועובדים בנוף, לא יכולתי להזמין את כולם לתערוכה, אך בהחלט אמשיך במחקר לקראת "שדה ראייה 2".
מלבד התערוכה הנוכחית מוצגות במוזיאון אוסף קופפרמן שתי תערוכות נוספות העוסקות בנוף: תערוכת יחיד של אהרון מסג (1942-2018), "לראות יחף", המוצגת במבואת המוזיאון, והתערוכה "נופים", רישומים מוקדמים ונדירים של קופפרמן, המוצגת בחדר האוסף.
אליהו גת (1919-1987) היה המאסטר והמנטור שלי בתקופת לימודיי והשפיע מאוד על גישתי לאמנות. היינו קבוצת תלמידים שנהרה אחריו בשדות שלף, במרומי ההר בצפת, בגבעות וינגייט, במבואות ירושלים, עם ארגז צבעי שמן, כן ציור ובדים מתוחים. למדנו ממנו להתבונן בנוף ולנסות להעביר את החוויה בציור. לימים נטשתי את מלאכת הציור ועברתי לקריירה של ניהול מוזיאון לאמנות עכשווית ושל אצירת תערוכות אמנות בת זמננו. ועם זאת, בזכות לימודי הציור רכשתי כלים נוספים לקריאת אמנות שלא בהכרח באים מתוך תיאוריות אקדמיות אלא מתוך הבנת התהליך הנפשי והממשי המתרחש בסטודיו.
רון ברטוש, שחקר והציג את עבודותיו של אליהו גת וכתב והוציא לאור מונוגרפיה עליו, נראה לי האיש הנכון לאצור קיר בתערוכה, שכולו תצוגת ציורי נוף סוערים של אליהו גת.
רועי אמינוף חי בעמיקם, יוצר 'אלטרים', עבודות אמנות בטבע שמרכזן הוא מעין עוגן, נקודת מוצא למסע פיזי או רוחני. בלב ה'אלטר' שוכן כוח טבע בעל עוצמה, כמו אש או מים, וסביבו טווה אמינוף רשת של אלפי אובייקטים העשויים תמיד בעבודת יד מחומרים מצויים, מקומיים. אפשר לחשוב על ההשראה ל'אלטר' ממרחבי פולחן קדומים, מעגלי אבנים פרהיסטוריים, כמו 'רוג'ום אל הירי' ברמת הגולן, אולם אמינוף עוסק ברגעי, בחולף: כל 'אלטר' שהוא בונה בימים וחודשים ארוכים של מאמץ הינו שברירי ומתפורר, מתקיים וזוהר לרגע וחוזר אל האדמה, מסמל מחזור של חיים ומוות בטבע.
ספיר אפריים חיה בקיבוץ גבים, בעוטף עזה. היא יוצאת עם מצלמה וחצובה לשדות הקיבוץ ומתעדת בצילום תקריב את השדות השרופים. צילומי הווידאו הם ישירים, בלי עריכה ובלי סאונד, אין בהם התרחשות או תנועת מצלמה, ועם זאת נוצרת דרמה דווקא במבט הממושך והמרוכז בשיבולים. החיטה נראית כמו עור חרוך: זהובה ושחורה בו בזמן, נעה קלות, מגיבה לרוח הנושבת. הפעולה המאופקת של אפריים טומנת בחובה עוצמה רבה, צמצום על סף התפוצצות.
רות קסטנבאום בן-דב חיה באשחר, בגליל התחתון, ועוסקת זה שנים רבות בציור נוף מהתבוננות ישירה. העבודות בתערוכה לקוחות מסדרה הנקראת "ארץ ציור", שבה מופיע חלק מגופה של הציירת בבגדי עבודה מוכתמים בצבע במצבים שונים של ריחוף, כשהנוף רחוק ואין-סופי או קרוב עד כדי נגיעה. בן-דב כמו מהלכת בחלום כל העת, על סף נפילה. צועדת על רצועה דקה או אולי פס של אור, כמעט צונחת אל הקרקע או ניצבת בקצה צוק כאשר ספר תפילה בידה. גופהּ חובר לנוף והופך חלק ממנו, מעין דיוקן עצמי, כשהיא נוכחת-נעדרת והסטודיו הוא המרחב הנופי.

מיכל בן-זאב חיה בבנימינה, מוקפת בגינתה, המהווה עבורה ייצוג של הטבע המתחדש ללא הרף, הנברא והבורא, הצומח והקמל. מתוך התבוננות מתפעמת בתופעות הטבע מנסה בן-זאב לחבור דרך האמנות לאותה עוצמה אין-סופית. בתערוכה מוצגות עבודות חדשות שלה, מעין רשת של פסלים שבסיסיהם קליפות וגזרי עצים גדועים ועליהם נוצרת צמיחה חדשה: צמרות עצים, פלורה דמיונית או אלמוגים מושלגים שהיא לשה מעיסת נייר, כמו מעבדת את אדמתה, טובלת את אצבעותיה במקור החסד, כדבריה, והופכת להיות בוראת ונבראת כאחד.
ז'אק ז'אנו חי בכליל, באזור 'המונה', כינוי מקומי לגבעה הצופה אל ההרים והים. עשרות שנים הוא מפסל, מצייר ובונה קברי צדיקים, ואף את ביתו בנה במו ידיו על פי מתווה אדריכלי שהוא העתק של קבר כזה. ז'אנו עסוק בחיפוש מתמיד אחר אמת רוחנית בין המסורת הדתית, שעליה גדל, לכוחות הטבע, שבתוכו הוא חי, ויוצר מחומרים מזדמנים המצויים בסביבתו הקרובה, כמו בוץ ועצים, ברזל וקרטון. הסירה בעבודה המוצגת בתערוכה ממשיכה את סדרת המרכבות, המסמלות תנועה ומחזוריות, ונושאת עליה דגמים של קברי צדיקים במסע מיסטי שאולי מתחיל כאן או כאן מגיע דווקא אל סופו.
זיוה ילין חיה בקיבוץ בארי, מציירת את הנוף האהוב עליה, נופי הקיבוץ וסביבותיו, תמיד על רקע אדום, כמו תפאורה לתיאטרון במחזה חיי הקיבוץ, חייה. חדר האוכל, צריף המזכירות, מחסן, פחון, השבילים, העצים, מטע אגבות שרופות, נוף שרוף. כל אלו מתאחים בשכבה של זפת מתמוססת, המשמשת מעין שכבת פיקסטיב, ציפוי מגן, שתפקידה לשמר את המראות עמידים לנצח.
פני הס יסעור חיה בקיבוץ עין חרוד איחוד. עבודת הרשתות שלה הינה מדיום היברידי חדש בין פיסול לרישום בחלל, המשך לעבודותיה במדיומים שונים בנושא "המיפוי המנטלי". בניגוד למפה קרטוגרפית, הטוענת לאובייקטיביות, "המפה המנטלית" מבטאת תפיסת מרחב אישית ודינמית, הכוללת בין היתר זיכרונות, התנסויות, חוויות אישיות, פנטזיה ועוד. הרשת משרטטת בתהליך התהוות מתמדת מחוזות לא נודעים, מהדהדת את הנוף המקומי וגם את הסוואתו.
יסעור יוצרת עבודות מרחביות, לעיתים גדולות ממדים, בהקשרים אדריכליים, נופיים, ומראשית דרכה משלבת בעבודת הציור והרישום גם פיסול. עבודת הרשת היא מבחינה זו עבודת דחיסה של מרחב תלת-ממדי למישור כפול-פנים.
הרן כסלו חי בקיבוץ בארי, מצייר את נופי ילדותו, אזור הגבול עם עזה. פעולת הציור בסביבת הגבול אינה יכולה להיות ממושכת. הסכנה מחייבת גיחות קצרות, חטופות, מתוחות, כוננות שיא, פעולה תחת לחץ. בשטח יוצר כסלו מתווים, ובסטודיו מעבד אותם לציורי שמן, ציורים אקספרסיביים רבודי שכבות צבע דשנות, לעיתים תוך שימוש בצבע ישר מן השפופרת. בתערוכה הנוכחית מוצגים לראשונה אותם המתווים, לאחר שעברו פעולות טעונות. הם משועתקים, מקומטים, מקופלים, תלושים, תהליך שהופך אותם למעין אובייקט פיסולי, פרשנות חדשה לציור עכשווי.
תמר מסג מציירת בביתה שבכליל תוך התבוננות בטבע סביבהּ, וכשאינה מציירת, היא יוצאת למסעות חקירה ולימוד שמאניזם בג'ונגלים של דרום אמריקה, מסעות פיזיים ורוחניים המחברים טבע ואלוהות. ציור הנוף הקלאסי משמר היררכיה אופקית בין המישורים ובין השמיים, כך שהמרחב כמו מזמין את הצופה להלך בו אל האופק. בציור של מסג הנוף מרומז, מסתורי ומעורפל, אפוף חלקיקים, מזמין ומפתה לפענח אותו, אולם במישור הקדמי ניצב סבך של ענפים וגזעים העוצר וחוסם את האפשרות להגיע ולגלות את הסוד, את מקור הדברים.
אלון פורת חי בכליל באזור 'הוואדי'. הסטודיו הפתוח שבנה במו ידיו, כפי שבנה גם את ביתו, חולש על הנוף סביבו, ואותו הוא מצייר שוב ושוב. ציור ריאליסטי לירי של קימורי ההר וחריץ הוואדי, כרמים ומטעים, סלעים ושבילים. נדמה כי פורת ממשש אותם ומעביר אל הבד את חווייתו החושית עבור צופים "עיוורים" שאינם רואים את המראות הללו. לעיתים הוא יוצא אל המרחב, עומד ומצייר בתהליך של יום אחד בלבד, בהינף מכחול, ולעיתים מתבונן ומצייר מחלון הסטודיו, חוזר על אותן הפנורמות בעונות שונות, כמו בולע את היופי ואינו שבע. וישנם גם ציורים של מבט ממוקד בפרט אחד מהמכלול, כמו שלולית שנקוותה לאחר הגשם, ההופכת בציור למופשט, להרהור בנשגב.
נועם רבינוביץ חי בקיבוץ בית השיטה, משוטט בסביבותיו וחוקר את התהליכים המתרחשים בטבע. הוא שותל פרחים ברחבי הארץ, נר הלילה למשל, נוטע עצים בוואדיות ובמדבר, עצי זית למשל, וזורע חיטה, אם החיטה, כמהלך אמנותי מתמשך. את הידע שצבר הוא פורש בסטודיו, רושם ומצייר את הרהוריו בעקבות ההתבוננות בניסויים על ניירות אין-ספור. העבודות המוצגות בתערוכה הינן חלק מסדרת הציורים הרקומים שלו, הנוצרים בתהליך מעודן שתחילתו בניקוב הנייר המצויר, כמו הכנת גומה לשתילה, והמשכו בשזירת חוט רקמה צבעוני, היוצרת שכבה נוספת של פעולה המדגישה את הנגיעה בחומר.

אוצרות וטקסט: דליה לוין
אוצר תצוגת אליהו גת וטקסט: רון ברטוש

האדמה החמה של אליהו גת

אליהו גת (1987-1919) היה מגדולי הציירים בישראל. הוא היה קולוריסט פראי ורשם עדין, אמן ההבעה הסוערת והמבע היצרי, ומאהב חסר תקנה של נופי הארץ.

ציורו הבשל של גת החל מאמצע שנות ה-60 הוקדש לציור הנוף, והשהות הארוכה בנוף תוך התרכזות באדמה היתה סוד כוחו. וכך, גם כאשר היה זה דיוקן, הדמות היתה נתונה על רקע נוף. גם כאשר היה זה ציור של תפנים, אזי נפער בו חלון והנוף התפרץ דרכו פנימה. אם היה זה טבע דומם, הוא הונח על רקע חלון פתוח, כמעט נופל אל הנוף שבחוץ, וגם אם היה זה ציור עירום, ובעיקר אם היה זה עירום, אזי הדמות הונחה על פני הנוף ואף התמזגה בו בהרמוניה מאחדת. ככלל, מחולקים ציורי הנופים של גת כך שמבחינת הקומפוזיציה האדמה היא שכובשת את רובו המכריע של חלל הציור ומשאירה רק אפריז שמים צר – דבר שאינו אופייני לז'אנר ציור הנוף. לעתים אף זה אינו קיים, והציור נותר נטול שמים, מַרְאֶה האדמה בלבד. זהו אפוא ציור של מטה, כזה המעדיף ארציות על פני שמימיות, חומר על פני רוח, ואדם על פני כוח עליון. הציור של גת שם דגש רב על חזות פני השטח של הציור, על הטקסטורה והפקטורה הכרוכות בחוויית הנוף: המכחול משוטט על גבי בד הציור, מתהלך בשבילי הצבע, מתעקל על צלעו של הר ומתרומם עם מתיחת צמרתו הירוקה של עץ אל על – תנועת המכחול כמוה כהתערות בארץ.

אליהו גת היה היה ממייסדי קבוצת "העשרה" ומנהיגה הלא-רשמי, מאמני תערוכת "תצפי"ת", מייסד קבוצת "אקלים" וממוביליה, חתן פרס דיזנגוף לציור, מחנך מוערך, יוזם של פעילויות אמנותיות רבות, ואיש רוח אשר אייש עמדה תרבותית בת-תוקף במסגרת מערך הכוחות של שדה האמנות המקומי. אך מעל הכל הוא מוכר בזכות ציורי הנוף הלוהטים שלו, ציורים ששאפו כפי שניסח זאת בלשונו "אל האדמה החמה".

רון ברטוֹש – אוצרות וטקסט

שדה ראייה - חלל התערוכה

שדה ראייה - חלל התערוכה
שדה ראייה – חלל התערוכה

שדה ראיה - חלל התערוכה

שדה ראייה - חלל התערוכה

שדה ראייה
שדה ראייה
דילוג לתוכן