קרטונאז': בראשית היה הקרטון החום – ינואר 2019

משתתפים: משה קופפרמן, אברהם אילת, דוריס ארקין, מאיה ז"ק, רענן חרל"פ, פנחס כהן גן, סשה סרבר, ליליאן קלפיש, תמרה ריקמן

בראשית היה הקרטון החום. משה קופפרמן גילה אותו ב־1994 בחצר האחורית של מפעל "טבעול", הסמוכה לסטודיו שלו, והשתמש בו בתחילה כמצע להסרת שאריות צבע השמן מהשפכטל. אך הקרטון הנפחי, בעל הגוף, סיקרן אותו והציע עצמו כמצע ראוי לעבודה, שמאחד בין בד לנייר ובין רישום לציור. פשטותו החומה תאמה את נטייתו של קופפרמן להסתפק במועט ואת אתיקת הפליטים האִלתורית שלו, שלימדה אותו לנצל חומרים קיימים וזמינים בשטח.
הדיון בגוף העבודות המסועף של קופפרמן התנהל בדרך כלל "מלמעלה", מנקודת תצפית שממנה נשקפת זירת הפעולה הציורית כולה, על מתחיה האנרגטיים ועל טווח הזמן ההיסטורי הנצבר בתוכה. "סדר הפעולות" המיתולוגי שכונן קופפרמן בשגרת עבודתו היומיומית והרקע הביוגרפי שלו כמי שצמח מתוך הדי המלחמה הגדולה, הזינו מחשבות פרשניות שנבנו ממונחים של זמן, זיכרון וצבירה, פעולה ותגובה, הרס ובנייה, אתיקה ומוסר. התערוכה קרטונאז' מתחילה מלמטה, מן המצע ומן החומר, ומשם היא מחלצת את ההשראה הקופפרמנית. הפעם לא המבנה הדיסקורסיבי של חלוקות הפנים המצטלבות יעמוד במוקד ולא המשמעת הסדורה של הפעולות. תחתם תעלה התערוכה את מפלס החומר, כשהיא מתגבשת בעקבות האמירה של קופפרמן: "האמנות יכולה להעלות את המגע עם החומר". כשקופפרמן אומר, בלשון וידוי: "בשבילי המגע הוא צורך אורגני", מתייצב הקרטון החום לא רק כמצע של כפירה והפרה, כפי שהציע יונה פישר ב־2004, או כ"חלל שלילי ונטוש", כפי שהציע אורי דסאו בעקבותיו, אלא גם כמשטח חם, חום וחושני, שנותר עירום למגע. לא פעם נלחץ העיפרון פנימה, אל תוך ה"פנים" הכוורתי, כמו אל תוך הבשר הרך, כמו "רישום בגוף". התערוכה קרטונאז', לפיכך, עוסקת במגע, בחומר ובחיכוך שלו עם החיים, עם הגוף ועם הרחוב.

תשעה אמנים הוזמנו להשתתף בקרטונאז' בחלל של אוסף קופפרמן, בהשראת עבודות הקרטון שלו. נקודת החיבור היא חומרית, אך מכאן והלאה מתפצלות העמדות והגישות. כחומר שראשיתו בתעשייה ואחריתו ברחוב ובאתרי מִחזור, מייצר הקרטון מנעד רחב של נקודות חיכוך ומגע עם האמנות ועם החיים. אך למרות הפיצול, התערוכה שומרת על פרופיל חומרי מסוגף למדי, מסתפק במועט, על סף המונוכרומטי, אך דינמי וטעון.

טלי תמיר

תמרה ריקמן מתעקשת שנים רבות להיצמד לקרטון כחומר עבודה ראשוני שמאפשר לה לפעול בנקודת אפס ניטרלית כמעט, נטולת נרטיב ונעדרת פאתוס. הקרטון בעבודתה הוא לא רק חומר זול וזמין אלא הצהרת ויתור על אלמנטים פתייניים ודרמטיים לטובת הראשוני והפשוט, המחייב רגישות־על גבוהה לכל מהלך. בקרטונאז' היא מציגה מגוון של פעולות צבע והטלות צורניות מינוריות, המקיימות ביניהן מתח קריטי על גבי ובתוך ארגזי קרטון פשוטים שנאספו מן הרחוב. היא עובדת עם גרפיט, צבע תעשייתי, שבלונות וספריי צבעוני, שמאתגרים מצדם את העידון הציורי ובולמים אותו. ריקמן, שיצירתו של קופפרמן, כמו גם ידידותו האישית, היו משמעותיות בחייה ובעבודתה, מתכתבת עם שפת הציור שלו ושל אריה ארוך, שניים ממובילי המודרניזם הישראלי ומאמני "הדברים" והקווים.

אברהם אילַת ניזון משאריות של קרטון ומשבץ אותן, כאמן מוזאיקה עכשווי, בתוך פלנטות חדשות. ממלכת הקרטון היא אכן פלנטה בפני עצמה, שממנה הוא גוזר גוונים וגוני גוונים, מילים מודפסות, דימויים וקודים צרכניים. אילַת הודף את עבודת הקרטון אל המופשט, כסוג של קולאז' דאדאיסטי, אך בכל זאת שותל בה את גיבורו הישן – חופר המחילות, איש הקבורה והנבירה באדמה – שמפריח למעלה "ענן" קרטון עצום של ארכיאולוגיה מסחרית, הלקוחה משולי הרחוב ומאחורי הבניינים. כך מתחבר הזמן המתכלה של הקרטון לזמן הנצח הארכיאולוגי ולתרבות של מוות וקבורה, והכל במשקל נוצה ובהבל של קרטון.

רענן חרל"פ החליף את לוחות העץ וקרשי הבניין ששימשו חומרי יסוד בעבודות הפיסול שלו בלוחות גדולים של קרטון כוורת בעובי 10 ס"מ. כמי שחוקר לאחרונה את היחסים בין עומק ופרספקטיבה לבין מישור ומשטח חשף חרל"פ את הפנים האוורירי של לוחות הכוורת, והטמיע בתוכם קונסטרוקציות של בטון וקרשי בניין ובכך אישר בהם את ממד העומק. חפים מכל אלגנטיות, דומים באופיים לקרטונים המקוריים של קופפרמן, הפכו לוחות הקרטון החומים בידיו של חרל"פ למצע לסך של פעולות ומלאכות שבין בנאי לאמן, המאזכר את סך הפעולות שמבצע קופפרמן על משטח הנייר והבד. לבסוף, פעל חרל"פ על "הקרטון של קופפרמן" – לוח קרטון שנותר ריק בסטודיו לאחר מות האמן והוענק לחרל"פ לרגל התערוכה. חרל"פ בחר להשאיר את הקרטון חום וחשוף, והחיל עליו פעולה אחת בלבד – חיתוך. הדימוי שעלה וצף כתוצאה מן החיתוך הוא דימוי של מטבח: אתר קונקרטי המסמל בגיאומטריה הפשוטה שלו את הגריד הסטנדרטי ואת עבודת יומו העמלנית והתכליתית של קופפרמן.

ליליאן קלפיש מציגה ציורים בצבע שמן על קרטון שנעשו בפריז בשנים 2017-2018. פיסות הקרטון נחתכו מקופסאות או מאריזות מזדמנות. הציורים מהירים, קטני מידות, בוחנים דבר מה ישן/חדש, כמו היחסים הצורניים והצבעוניים שבין שלושה פירות, גבעול עם עלים ירוקים בבקבוק על רקע קיר לבן, או מפגש בין שפופרות צבע לזוג מספריים. קלפיש מגיבה למבנים ארעיים, שעוד רגע ישתנו ויתארגנו באופן שונה ומצליחה ללכוד את הפשוט והיומיומי ביופיים הרגעי. הקרטון הדק, ששוליו מרוטים, נחשף מתחת לצבע הרזה, משמר ממד מחוספס ומהורהר בציור הקלאסי הרענן של קלאפיש, שצבעוניותו לא גורעת מדיוקו החסכוני.

במרכז החלל ניצבת עבודה תלת ממדית של דוריס ארקין שנעשתה במיוחד לרגל התערוכה. "דרי רחוב (מיפוי)" בנויה מחבילה קשורה של קרטונים למִחזור, חבוקה בסרטי אריזה מקוריים, שהועברה מן המחסן של מפעל "נגב אקולוגיה" באופקים. החבילה הדחוסה, שהגוון המונוכרומטי שלה דהוי ומאובק, הפכה למשטח כתיבה: ארקין טיפסה אל תוך הגוף הסבוך והמרוט הזה, חמושה בעיפרון פחם ובעיפרון מים והעתיקה בכתב ידה קטעים ארוכים מתוך מחקר על דרי רחוב בישראל, שהוזמן ומומן על ידי משרד העבודה והרווחה ב־2014. הקרטון בעבודתה של ארקין אינו רק חומר גלם אקולוגי הנושא את בשורת המִחזור; בהיפוך סימטרי, העבודה מצהירה על כישלונה של החברה האקולוגית העתידנית, ספוגת ערכי המדע והקדמה, לפתור את בעיית הדיור והעוני. ארגז קרטון גדול, המשורטט באופן ארכיטקטוני על אחת מצלעות החבילה, ממקם את הקרטון בקצה "שרשרת המזון" התעשייתית והקיומית: מחומר ייצור חלק וייעודי לשימוש משני דחוף ומאולתר; מחומר ממוחזר למוצרי איכות אמנותיים ועד לחלל ארעי למגורים של חסרי בית.

פנחס כהן גן מציג ארבע עבודות מתוך הסדרה "סמנטיקה מודולרית", שהוצגה במקור בביאנלה של סאו פאולו בברזיל ב־1987, ואז המשיכה והתפתחה לאורך שנות התשעים כאשר מתווספים לה אלמנטים שונים. הסדרה מתבססת על גיליונות 70X100 של קרטון המשמש לכריכת ספרים, שעליהם הדביק כהן גן רישומים ומגזרות מקרטון גלי דק ומקרטון ביצוע ויצר קונסטרוקציה רב־שכבתית בעלת גבהים משתנים. לוחות וקופסאות קרטון ליוו את כהן גן מראשית דרכו כאמן, כשהם משמשים אותו כחומר נושא זיכרון, המרמז לאקט ההגירה ממקנס שבמרוקו לתל אביב בישראל. עיסוקו בהגירה ובזרות הוליד את "דמות הקרטון" הרעועה, הגזורה מסביבתה, הניתנת להדבקה חוזרת באתרים שונים. גם בסדרה המוצגת בקרטונאז' אפשר לזהות את דמות ה"כל אדם" של כהן גן, שבצעידה אין-סופית פוגשת נוסחאות מתמטיות והפעם גם דימויים מרחפים של חלל פנים: כיסא, שולחן ואגרטל עם פרחים. האם הבית הוא אופציה?

סשה סרבר מכניס לתערוכה ממד של שריפה ומהומה. צללית מאיימת של באטמן מגיחה מתוך מגדל ארגזי הקרטון שבנה במיוחד לתערוכה, כשהיא רשומה באמצעות אש וחריכה. האירוניה שבין מבנה הקרטון הארעי והחרוך לבין המיתוס של גיבור העל לוחם הצדק מבליחה בחריפות מתוך העבודה. עולה בזיכרון גם פינוקיו החרוך של סרבר, העשוי עץ מפוחם, ומפגיש אגדות ילדים עם מיתוסים של כליה והשמדה. העובדה שבאטמן עצמו נולד ב־1939, שנת פרוץ מלחמת העולם השנייה, מעניקה לו ממד רְפָאי שנטען ברבדים נוספים של משמעות אל מול ציוריו של קופפרמן, מפליטי המלחמה הגדולה.

שני ההדפסים של מאיה ז"ק, שהודפסו בסדנת ההדפס הירושלמית ב־2016, ספוגים גם הם בתכנים של זיכרון והיסטוריה מן המחצית הראשונה של המאה העשרים. כותרות ההדפסים לקוחות מתוך שיר מאת פאול צלאן – "הֲצָרָה" – המהדהד בתוכו את "פוגת המוות" המפורסמת. כשהיא מצטמצמת לשחור/לבן, צבעי "החלב השחור" של צלאן, מקבצת ז"ק מסמכים, מעטפות ותיקי קרטון ארכיוניים קשורים בחוט, ומדפיסה אותם בשורה סדורה, מונחים זה ליד זה, כעדים שותקים ואילמים. בהצבות הגדולות שלה ("אור נגדי", מוזיאון תל אביב לאמנות, 2016) עבדה ז"ק עם קרטון חום של תיקי ארכיון וייצרה עולם בירוקרטי-ארכיבי, המוקף במערכות מדפים עמוסי חבילות ומסמכים. האצבעות (העטויות כפפה לבנה) ממששות סביב את התפרים, כתב צלאן, אך "פֹּה זה פעור לרוחב, שַׁם שב והתאחה" והכל מכוסה בעשב ובאפר ואינו ניתן לפיענוח.

טלי תמיר

קרטון, 1994

קרטונאז מבט

דוריס ארקין, דריי רחוב (מיפוי) 2018
דילוג לתוכן