מצע לעת מצוא – יוני 2009

משתתפים: משה קופפרמן, עדו בראל, שרון פוליאקין

מצע לעת מצוא – או המצע החושף את נראותו

יצירת האמנות מודה, אף אם בעל כורחה, במציאותו של המצע. היא אינה יכולה, אינה קיימת, בלעדיו. המצע הוא התשתית – תשתית עירומה, קרקע ניטראלית. הוא המִגרש, משטחו, מימדיו, גבולותיו, המוכן לטעינה. ומשהוא נטען, הוא נעלם. ועם זאת נוכחותו לעולם אינה מופקעת לחלוטין. להיפך: היא מוטעמת, מועצמת מתוך חומריותו וחושניותו של החומר הציורי.

אולי המצע הוא שמאציל על החומרים שבידי האמן את חושניותם, שמתנה את רושמו המדויק של משטח צבעוני, של כתם, של משיכת מכחול; ובודאי הוא שמאפשר, שמזמן, שמפתה (או מסית) את הזרוע החמושה במכחול (למשל) למפגש, שגורם למגע שיהיה רך, מהוסס, נחרץ – אפילו אלים. (זריצקי נהג "לבדוק" בידו את הבד החשוף כדי להבטיח מידת רפיון מדוייקת, את סבילותו האוהדת של המצע).

שלושת האמנים בתערוכה, משה קופפרמן, עדו בראל ושרון פוליאקין, עוסקים דווקא במהותו הגולמית של המצע ומבקשים להטעים את נראותו. שלושתם, כל אחד בדרכו שלו, בוחרים בו כבחפץ מזדמן, שאת המטען הרגשי של גולמיותו הם תובעים לשמר, לחדד – או להפר – בחפץ המוגמר.

גולמיות זו שונה בתכלית מבתוליותו של החפץ–המצוי של דושאן, שהוא פונקציונאלי, תעשייתי, זמין, תמיד חדיש למראה. זוהי גולמיות של חפצים, של עצמים שחדלו לשמש, שאבדו את הפונקציה שלהם – תעשייתית או ביולוגית – חפצים–גרוטאות הנושאים סימנים, צלקות, של עברם.

משה קופפרמן עשה ממצעים מצויים אלה ציורים. על פי עדותו-שלו קרשים, קרטונים ופיסות נייר ("לוקשים") נמצאו "ראויים לטיפולו". הוא אהב את צניעותם האלמונית, את היותם נטושים, פגועים.

אצל עדו בר-אל ל"התערבות" המינימליסטית במצע פנים רבות: המצע מתפקד כחפץ המחבר פיסול וציור; ה"התערבות" עוסקת במישרין, במופגן, בעברו של החפץ, משמרת ומבטלת אותו בעת ובעונה אחת; ה"התערבות" היא אמירה על טבעה של הפעולה הציורית כנושאת כלֵיה של שפה ציורית.

שרון פוליאקין מחברת עצמים נטושים ליצירת אובייקטים שמטבע הדברים הם פיסוליים. מכאן ואילך היא מובילה את האובייקט, דרך שורה של טרנספורמציות, ממצב ראשוני של assisted ready made לדימויים שככל שהם מופשטים יותר הם, פרדוקסאלית, פיגורטיבים יותר… הדימוי נותר בכל אחד מהמצבים כתזכורת (אולי כאובססיה) המתרחקת והולכת מן המצע האיניציאלי.

לסיום עלינו להדגיש: לא היה ברצוננו לערוך השוואה בין שלושה אמנים שונים זה מזה בתפיסתם האמנותית כמו באינטואיציות החזקות שלהם. כדרכו של בית זה, ביתו של משה קופפרמן, הזימון לתצוגה משותפת בכוחו, אנו מאמינים, כבכל מפגש לעת מצוא, לחבר דברים לכלל משמעות. לפחות פואטית.

 יונה פישר – אוצרות וטקסט 

משה קופפרמן, עבודה על נייר עיתון, 1990
משה קופפרמן, עבודה על נייר עיתון, 1990
עדו בראל, ציור, 2009
עדו בראל, ציור, 2009
שרון פוליאקין, הקפיצה ליוון מס_ 1, 2008
שרון פוליאקין, הקפיצה ליוון מס_ 1, 2008
מצע לעת מצוא - חלל התערוכה
מצע לעת מצוא – חלל התערוכה
מצע לעת מצוא - חלל התערוכה
מצע לעת מצוא – חלל התערוכה
מצע לעת מצוא - חלל התערוכה
מצע לעת מצוא – חלל התערוכה
דילוג לתוכן