מלאכתם – יוני 2013

תערוכה שניה בפרוייקט גבורות ליונה פישר ולציון עשור למותו של משה קופפרמן

 יעל בורשטיין, עתר גבע, משה גרשוני, יעקב דורצ'ין, גל וינשטיין, הילה לביב, תומר ספיר, משה קופפרמן

כותרת התערוכה מלאכתם מבקשת להיקרא בשני אופנים, כשתי מילים המתארות הופעה כתמית מרובה וכמילה אחת המתארת מלאכת יד בגוף שלישי רבים. כפל משמעות טמון בנושא התערוכה בניסיונה לשלב בין עיסוק מודרניסטי, אפשר לומר נשגב, המפרק את הקומפוזיציה לכדי עיסוק באלמנט צורני אחד, במקרה זה כתם, לבין עיסוק מסורתי, עמלני, המקדש את עבודת היד ופעולת המאסטר. גם עבודתו של משה קופפרמן כמקור התייחסות בתערוכה מתאפיינת בגריד ובמקצב מינימליסטי בצד מחווה חופשית ואקספרסיבית. העבודות המוצגות מתכנסות תחת אלמנט כתמי כמכנה משותף, אך אופן הטיפול בו נע בין הקווי לחומרי, בין קור לחום.

"[…] סביר מאד כי בחברה מתועשת אבד טעמה של ההתמחות במלאכה הקרויה ציור" כתב טיירי דה-דוב ב"מרסל דושאן ושפופרת הצבע" (1996), ובה בעת קופפרמן אינו חדל ממלאכת הציור. כבעל מלאכה קפדן המשיך לפקוד מדי יום ביומו את האטלייה, בו פיתח במשך השנים את מומחיותו הייחודית כצייר העושה במלאכה.[1] כל אחד ממשתתפי התערוכה מתאפיין במלאכה מסוג אחר: רישום בדיו או בצמר פלדה, שמן על בד, קולאז' או פיסול בבטון ובצלופן. המילה מלאכה הנקשרת באופן מסורתי למקצועיותו של האומן מוסטת בהקשר זה למקצועיות שפתו המקורית של האמן היוצר.

העבודות, איזוריים רוויים וכתמיים בעלי איכות ומרקם תבליטי, מעידים על פעולה של הכתמה, הנוצרת בתהליך עבודה בשכבות. השכבות, אטומות או שקופות, חושפות את השכבות שמתחת כחלק בלתי נפרד מפני השטח הנראים. האמנים אינם משתייכים בהכרח לשדה הציור הקופפרמני, ששכבתיות היא אחד ממאפייניו, אלא פועלים בשדות שכנים. משה גרשוני זוכר בוודאות את הכתמים האדומים של מתיאס גרינוואלד (Matthias Grünewald) בציור הצליבה במזבח איזנהיים מ-1515, שהזכירו לו ציור מופשט: "[…] אני מוקסם מהכתם והוא מעלה באוב דברים; הצורה כהד של דברים. בזמן העבודה אני תוף או מכל, שמהדהד דברים משמעותיים וצריך לראות איך לא לחסום את זה באופן סופי".[2] באופן דומה בנויה התערוכה, בה מחווה של כתם חוזרת כהד, בכל פעם באופן שונה.

"קופפרמן אהב להשתמש במונח 'זימון', בדברו על עבודתו-שלו, כדי לציין ולאפיין תופעה שמצד אחד הוא מקבל את האחריות עליה, ומצד שני הוא מאפשר לה להתרחש" כתב יונה פישר.[3]  בהתאמה, ניתן לומר כי העבודות נעתרו לזימון זה, בניסיון להצביע על התמודדות עם תופעה כתמית – בקו, בחומר או בצבע – שמקבלת תוקף משמעות ואחריות ביחס למרחב הציורי של קופפרמן.

————————–

בסדרת עבודות חדשה על נייר משנת 2012, מנכיח גרשוני כתמיות דם אדומה. ה"דם", צבע שנשפך ונזל מזכיר את כתמי הדם שהופיעו בעבודות החיילים משנות ה-80, מופיע כאן מאופק ואלגנטי על ירוק. הכתמיות מופיעה ומתפשטת כמו מחלה, אבל סימני הכוסות העגולים, מאורגנים ומדוייקים, מגבילים את הפראי, המתפרץ והמשתלח. באופן דומה, אם כי הפוך, אצל קופפרמן, בו המחווה הכתמית פורעת, ממעל או מתחת, את עבודת הסרגל. מאפייני עבודתו של גרשוני כשלמות של ניגודים, בשילוב של מחוות פרועות ומאופקות, חופשיות ומחושבות, חוזרות כהד בעבודתה של יעל בורשטיין. הקולאז'ים הצילומיים משלבים קטעי מגזינים ישנים מצולמים שיצאו מהקשרם, של פרטי טבע ונוף בצד פרטי בנייה, תרבות ואורבניזם. בחיבורם הצורני בעל האופי התלת ממדי הם מייצרים פיסת נוף חדשה, המבוססת על דימויים מנוגדים ובעלת ערכים מופשטים, המשבשת את נקודת המבט המוכרת.

ההתייחסות לנוף, לטבע ולאלמנטים אורגניים, הקיימת בחומרי הגלם של בורשטיין, חוזרת באופנים נוספים בעבודות אחרות בתערוכה. כך בציוריו עתירי הטקסטורה של עתר גבע, המרמזים על מקורותיו בעבודות אדמה וחומרי טבע, שתורגמו לאלמנטים פורמליסטיים וחומריים. במבט על אפשר לפרשם כמפה טופוגרפית בה כתמי הצבע הרווים, הנוזליים והמבעבעים מרמזים על תנאים אקלימיים שונים של קרקע: ביצות, שלוליות או דווקא רגבי אדמה יבשה. באופן דומה, עיסוקו של תומר ספיר בטכניקה מעורבת המשלבת בין האורגני למלאכותי, בין הצמחי לחייתי, בין הפרה-היסטורי לארכיאולוגי. הפעם, האופי הטופוגרפי מקורו במלאכת שכבות של חומרים וטקסטורות שונים, שבמפגש ביניהם מתגלם יצור כלאיים חדש, המשקף שכבתיות אך נחווה כשלם אחד. השלם מורכב מריבוי פרגמנטים בודדים, המתפקדים כישויות עצמאיות; תמיד מתעתעים בין המוכר והזר, הידוע והמומצא, בפעולת חקר בלתי פוסקת התרה אחר מרחבים אורגנים קמאיים. הכתמיות, בשפה חדשה ועכשווית, ממשיכה להדהד בחומר, בצורה ובצבע.

פרגמנטציה גם במלאכת הקולאז' של יעקב דורצ'ין, העשויים ניירות, חלקם עם עקבות של הדפס ישן, עליהם רשם בדיו ואותם גזר והדביק, וחתם במילה: צבים. הצורה האורגנית המתעגלת של שריון הצב כמו גם פני השטח שלו, מתחלפת במחווה של מכחול, שביטויה העצמאי והבודד מיושם בפסל הברזל החלוד, הניצב בסמוך בחלל התערוכה. מחווה זו מרמזת על הנחת הצבע האקספריסיבית של קופפרמן כמו של גבע, בנסיון לפרוע את המקצב הגיאומטרי המאורגן. אל מול כובד משקלו של הברזל הדומם בדמות הנפת מכחול מהירה, משקיף, כמעט מחייך, המיצב של הילה לביב. מיצב מותאם מקום עשוי ניירות צלופן צבעוניים וסלוטייפ שקוף, בולט ברזון ובצמצום, כמאפיין טיפוסי של מלאכתה. לביב יוצאת מדימוי פיגורטיבי מוכר, במקרה זה סיפור ילדים, שעבר תהליך של הפשטה ורדוקציה לכדי דימוי מתומצת, שצורתו המוכרת – במקרה זה עץ – מרומזת בלבד. דימוי העץ הירוק מתחיל ממעלה הקיר הלבן, באופן דומה לראשית מלאכת הציור של קופפרמן – במשטח ירוק; בשני המקרים, "הוא אינו מעורבב עם שום צבע נוסף; הוא מתגלם, תמיד, במשטח אחיד; הוא נעדר טקסטורה, אינו 'מטופל' " ויתרה מכך "הוא הופיע, משמע הוא 'שם'".[4] "הירוק מנצח" הוסיף גרשוני בחותמו את צמד המילים על אחת מעבודותיו. ודווקא, התפשטות כתמית בירוק עז, שהיינו מצפים לפגוש בנוף של יער עבות, הופך אצל גל וינשטיין, למונכרום שנע בין שחור לצהוב, דהוי, חולה ושרוף. בעבודת השריפה, העשויה במלאכת רישום בצמר פלדה, מייצרת טקסטורה אורגנית, שחוזרת בכתמיותה אל חומר הגלם התעשייתי בצורתו המקורית. תוואי של נוף שהוא גם תוואי של הפשטה, מעיד על אפשרות של שריפה אחת ביער של עצים רבים, ככתם בהיר המאיים על האפילה.

—————————–

תערוכה זו היא תערוכה שניה בפרוייקט שנתי של מחווה לחגיגת הגבורות של פישר, המזוהה בשנים האחרונות עם בית אוסף קופפרמן, אותו ליווה מתחילת דרכו. הפרויקט מבקש להתחקות אחר פועלו ולבחון את תרומתו של פישר כפי שהיא מגולמת בדמותו של האוונגרד ובקידומו של המודרניזם הישראלי.[5] בעוד שהתערוכה שפתחה את הפרוייקט ,"מחוץ לשורה", באוצרותו של נמרוד רייטמן, בקשה לסמן את היציאה מחוץ לשורה, מחוץ לגריד, אל עבר שרטוטו של גריד חדש, פרוע, צעיר, חדש ואוונגרדי, התר תמיד אחר אפשרויות לפרוע את השורה; הרי שהתערוכה מלאכתם, הנועלת את הפרוייקט, מיישמת הלכה למעשה את אלמנט הפריעה, הכתמיות, המחווה שחותרת תחת הגריד ומוציאה אותו לחופשי. יותר מאשר לעלות לדיון, מבקשת התערוכה להתחקות אחר פועלו האוצרותי האוונגארדי של פישר בעצם הצגתם של אמנים צעירים ובחשיפת הקשרים חדשים, שמאתגרים את השיח ופורצים ופורעים את שורותיו. התערוכה מאופיינת בריבוי דורות, סגנונות, מדיומים וטכניקות, העוסקות בחומר וביכולתו להתפרצויות כתמיות המתכתבות עם העבודות של קופפרמן, שזה עשור שנים למותו. ציורו המופשט והמהודק, הסגור בתוך עצמו אך מודע לפרשנויותיו, עדיין מזמן ומאפשר "התרחשויות" חדשות באמנות הישראלית העכשווית.

[1] דה דוב טיירי,  "הרדי מייד ושפופרת  [1996]", חלק א, סטודיו 68, מאנגלית: א. בת-חיים, ע' 24.

[2] שרה ברייטברג סמל (עורכת), גרשוני, קטלוג תערוכה, מוזיאון ת"א לאמנות, ת"א, 2010, ע' 168.

[3] מתוך: יונה פישר, 1972 – שלושה דורות, טקסט תערוכה, בית אוסף קופפרמן, 2008.

[4] יונה פישר (עורך), כל הדרך ועוד פסיעה – משה קופפרמן: עבודות מ-1962 עד 2000, קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, ע' 144.

[5] מתוך: נמרוד רייטמן, מחוץ לשורה, טקסט תערוכה, בית אוסף קופפרמן, 2013.

 

עירית כרמון פופר – אוצרות וטקסט

עתר גבע
עתר גבע
משה גרשוני, ללא כותרת, 2011
משה גרשוני, ללא כותרת, 2011
מלאכתם - חלל התערוכה
מלאכתם – חלל התערוכה
מלאכתם - חלל התערוכה
מלאכתם – חלל התערוכה, צלם: אבי אמסלם
מלאכתם - חלל התערוכה
מלאכתם – חלל התערוכה, צלם: אבי אמסלם
יעקב דורצ'ין, צבים. צילום: אבי אמסלם
יעקב דורצ'ין, צבים. צילום: אבי אמסלם
יעל בורשטיין
יעל בורשטיין

מלאכתם, חלל התערוכה
מלאכתם, חלל התערוכה
דילוג לתוכן