כיסויים – מאי 2015‎

אריה ארוך, דוריס ארקין, אניסה אשקר, יוסי אשר, איתמר בגליקטר, מיכל בראור, ציבי גבע, גרי גולדשטיין, דוד גינתון, ורדה גצוב, תמר הרפז, פבל וולברג, רפי לביא, רמי מימון, אבי סבח, אסף עברון, הילה עמרם, שרון פוליאקין, משה קופפרמן, טליה קינן, אורי רייזמן, תמרה ריקמן, יגאל תומרקין

תערוכת "כיסויים" יכולה להתיימר להיות מחווה לחיים נחמן ביאליק, במלאת מאה שנה (אוקטובר 1915) לפרסום חיבורו "גילוי וכיסוי בלשון". בין "הלשונות בלא מילים" מונה ביאליק את "הנגינה, הבכייה והצחוק" – ואנו נוסיף, ברשותו, את מעשה האמנות. כל אלה "מתחילים ממקום שהמילים כלות, ולא לסתום קשרים אלא לפתוח". ומחווה נוספת למרסל דושאן, במלאת מאה שנה להמצאת המונח Readymade.

בשפת היומיום עוטה המושג "כיסוי" משמעות כמעט מקבילה למחיקתו או לביטולו של דבר מה. דווקא בשדה האמנות, מטעין מושג זה את מושאו בתוכן ובעוצמה יתרה: מעבר למשמעותו כחפץ הגלוי, המכסה מתייחס ישירות לפרט המכוסה, שרידיו הגלויים והסמויים, וכמובן בטווח פשר הכיסוי. 5775 שנה מלאו לחטא הקדמון, והכיסוי הראשון  – אדם וחווה המכסים את מבושיהם, מדגים מתח זה בצורה מיטבית: העלים המכסים בולטים על רקע גופם העירום, ונראה כי אין אזור הממקד יותר תשומת לב ותוהה על משמעות מאשר האזור המכוסה. נסיבות הכיסוי הן מן המוטיבים המכוננים בתיאולוגיה המערבית ותרבותה.

מהו כיסוי?

התיאולוג השוויצי פירצליוס (1493-1541) טען: "אין זה רצון האל כי מה שהוא בורא לטובתו של האדם ומה שהוא נתן לו ישאר נסתר (…) ואפילו הסתיר דברים מסוימים, הוא לא השאיר דבר ללא סימנים חיצוניים ונראים עם אותות מיוחדים – כמו הסתיר אדם שקבר אוצר וסימן את המקום כדי שיוכל לשוב ולמצוא אותו" (מצוטט אצל מישל פוקו, המילים והדברים).

בתקופת הרנסנס, לפי מישל פוקו, "תורת הסימן כללה שלושה רכיבים מובדלים היטב: מה שסומן, מה שסימן, ומה שאיפשר לראות באחד את סימנו של האחר, אך אותו רכיב אחרון היה הדומוּת: הסימן סימן משום שהיה "כמעט אותו הדבר" כמו זה שעליו הוא הצביע. המערכת האחדותית והמשולשת הזאת היא הנעלמת עתה, בד בבד עם "המחשבה באמצעות הדומות", ואת מקומו תופס ארגון דו-איברי מחמיר". ה"כמעט אותו דבר" קרוב יותר ל"היפוכו של דבר", או לפחות ל"דבר" ההופך חלק אינטגראלי מן הדימוי, ממהותו, ממשמעותו, מהאפשרות – אולי הדרישה המוטמעת בו שיתבוננו בו כארגון דו-איברי (או רב-איברי) הטומן לרגלי הצופה את הפיתוי לפרשו.

המונח כיסוי כפי שמרבים להשתמש בו אמנים, אולי מאז סזאן, מתפצל לדברים, פעולות ומשמעויות רבות מכפי שניתן לשער. הכיסוי אינו רק "הנחת דבר מה על משהו כדי לכסותו", או "מכסה, ציפוי, חפץ כלשהו לכסות בו", כהגדרות המילוניות. הם מובחנים זה מזה – בין שאר מאפיינים הספציפיים להם עצמם – הן בתהליכי ההתהוות והייצור שלהם, הן במפגשים של החפץ המצוי, ה-readymade, עם החפץ העשוי – בין אם מדובר בעשייה פעילה של האמן או במעקב שהוא עושה אחר תהליכים, הן בדברים שקורים מול העין ללא התערבותו, למשל בטבע, הנוהג כאמן מֵיצג.

אריה ארוך הוא ללא עוררין ראשון אמני הכיסוי בישראל. ב-1963 הוא יצר את ציורי ה"פנדה" הראשונים שלו: רפרודוקציות של ציורים ותצלומים של אובייקטים שונים, שעליהם צייר בצבעי פסטל, ותוך כדי כך כיסה אותם, באופן מלא או חלקי בשכבה ציורית נוספת. זימונן של שתי השכבות נועד לבנות דימוי חדש. וב-1971 יצר יצחק דניצגר את נוף מלאכותי תלוי – משטח תלוי באולם התצוגה ודשא שהוצמח עליו בעזרת דישון, תאורת חשמל והשקיה.

העבודות בתערוכה נודדות בין כיסויים מסוגים שונים, חלקם, בדומה לאדם וחווה, מתייחסים לדמות האנושית ולמתחים השונים שייצוגים אלו מעוררים. בעבודות אחרות הכיסויים מושתים על הטבע הסובב, המוכפף לרצונותיו ורעיונותיו של האדם, בעוד שלעיתים זהו הטבע המכסה, מכלה ומתגבר על הנוכחות האנושית. ניתן גם לראות עבודות בהן מעשה הכיסוי וההסתרה משמש בהקשר פוליטי, אידיאולוגי – עיצוב התודעה על ידי הסתרה, הדגשה או הפגה של המציאות שמתחת (כאב של דוד גינתון). וישנו הכיסוי המבטא שאיפה למחיק ולביטול, שאינה יכולה בהכרח להתממש.

פעמים רבות מרמז הכיסוי על צבר, על חפצים שנזנחו והזמן עשה בהם כבשלו. ב-1915 כתב דושאן ב"הערות" ל"זכוכית הגדולה":

"לגדל אבק על זכוכית אבק למשך 4 חודשים, 5 חודשים ולסגור הרמטית = שקיפות – הבדל…".

מאן ריי צילם את הזכוכית הגדולה המאובקת ב-1920 וכך תעד לדורי דורות את הכיסוי הראשון באמנות המודרנית. עבודה זו מציגה את הממד הטמפוראלי הבא לידי ביטוי ברבים מהכיסויים – משך הזמן ואופן יצירתו של הכיסוי, או להבדיל, תהליך הסרתו. תחילה נראית עבודתה של הילה עמרם הפרעת התמוטטות המושבה כהמשך של ניסוי זה: חפצי היומיום נדמים כחפצים נשכחים שהושארו לחסדי הדבורים למשך זמן רב. עמרם אכן הניחה את החפצים בכוורת הדבורים, אולם בנקודה זו תם הדמיון. לאחר יממה בלבד הוצאו החפצים, ותחת עזובה וכלייה נתגלתה, לדברי האמנית, פעלתנות פלאית: הדבורים כיסו, כרסמו, הזיזו וחיברו בין החפצים. הכיסוי, שבמבט ראשון נראה כביטוי לעזובה, הינו אדריכלות עדינה ופונקציונלית, שבה כל דופן מותאמת ותומכת בזו שלצידה, והמבנה כולו מדגיש את גסותם של התוצרים התעשייתיים שהוחדרו לכוורת. לעומתה, עבודתו של אבי סבח, סינר, מדגישה דווקא את אותו ממד טמפורלי, בשעה שהשכבות השונות – עור סינתטי, שמן, נגזרות נחושת – מגיבות אחת לשנייה, ומדגישות את מעבר הזמן. עבודתה של דוריס ארקין מציבה את הצופה במעמד ארכיאולוג, המביט על צבר כפתורי המתכת וסיפורי העבר שאותם הם נושאים, בעודם מוסתרים (ומוגנים) מתחת לשכבת רשת חוטי הברזל. ואשר לתהליך הסרתו של הכיסוי ראו את עץ האורן, שגווע והיה ל-readymade שקליפתו נושרת והולכת, ובמילים אחרות – שהתקלף מקליפתו.

עוד חוב למרסל דושן, ומחווה נוספת במלאת מאה שנה למושג ה-readymade (שהחל את דרכו כהצעה לקטגוריה אמנותית בפני עצמה כבר ב-1913), שנגזר ממנו ה-readymade המטופל. דוגמא לכך מציעים הספרים המטופלים של גרי גולדשטיין, וההקפדה שלו על הפרדה ואינטגרציה של טקסט ודימוי, תהליך שהוא תמיד כיסוי חלקי או מלא של דף. עבודות נוספות בתערוכה, דוגמת כאפייה של ציבי גבע, או ארוחת בוקר III של אניסה אשקר, מדגימות כיצד מאפשרת טכניקה זו למעשה האמנותי להתרחש כתגובה למערך אידיאולוגי ואסתטי מובנה. באופן זה, השימוש החופשי בזפת ופירורי עלי הזהב, המאזכרים את מסורת שתיית הקפה בבית משפחתה של אניסה אשקר, נראים כזרים ואף אקזוטיים כשהם מוכלים בתוך, או מותר, מכסים את ספלי הנוי של לפיד על עיטוריהם החיוורים והגיאומטריים.

ואל נשכח את ה"כיסויים" החגיגיים והיומיומיים החולפים מול עינינו במציאות: את הכלה העטויה כיסוי בתצלומו של פבל וולברג, ואת הכיסויים שמחוסר ברירה כביכול: העבודה הסיזיפית, שכבה אחר שכבה המוסיפה כיסוי על כיסוי, נדבך על נדבך, בעבודותיהם של תמרה ריקמן ומשה קופפרמן.

י.פ / ח.ח

אניסה אשקר, darkness, 2013
אניסה אשקר, darkness, 2013
כיסויים - חלל התערוכה
כיסויים – חלל התערוכה
כיסויים - חלל התערוכה
כיסויים – חלל התערוכה
אבי סבח, סינר 2011-13
אבי סבח, סינר 2011-13
איתמר בגליקטר דיוקן, 2014
איתמר בגליקטר דיוקן, 2014
מיכל בראור, דוד
מיכל בראור, דוד
כיסויים - חלל התערוכה
כיסויים – חלל התערוכה
דילוג לתוכן