אהרון מסג – לראות יחף – פברואר 2020

אהרון מסג (מורד) היה אדם של חוץ. כל עוד זרחה השמש, הוא רצה להסתובב יחף בחוץ ולעשות. כבר כשהיה נער וחי עם משפחתו בחושה ערבית מוקפת חצר גדולה בכפר שלם שליד שכונת התקוה, נהג להשעין בדים על כסא, מתחת לעץ התות הענק, ולצייר. כשנפגשנו בחיל האויר בגיל 19 תחילה חשבנו שנינו לעלות לירושלים ללמוד, אבל המחשבה להיות סגור בין קירות כל היום (ולנעול נעלים)  היתה בלתי נסבלת וכך נפלה ההחלטה להיות אוטודידקט. שכרנו בית במושב. עבדנו במשק תמורת שכר הדירה ואהרון צייר.

יום אחד היה הכרח לכרות את עץ האפרסמון הזקן כי פירותיו העסיסיים משכו את 'זבוב הים התיכון' שהזיק לפרדס. היינו באבל. כדי למצוא לנפשו מרגוע החל אהרון לבנות מענפי העץ הכרות   כורסא בשבילי וכן ציור בשבילו. אני רואה אותו, בעיני רוחי, גורר את שני הרהיטים הכבדים על מריצה וממקם אותם על שפת הנחל שעבר בקצה המשק. הנחל היה יובל של המוסררה (האיילון) אבל היו שם איקליפטוסים, ומצידנו הוא תיפקד כנחל . אני הייתי יושבת על הכורסא וקוראת/כותבת והוא צייר.  בקטע זה של המשק היה מטע אפרסקים קטן. בתקופת הפריחה אהרון צייר אותו בלי הרף. בדים גדולים, נפלאים, שרובם הושמדו בסופו של דבר. הם היו יפים מדי, נטורליסטיים מדי, אימפרסיוניזם טהור לא היה לטעמו. היה לו קשה להשלים עם הציור 'אלה פרימה' מעוט השכבות, ובדרך כלל כשהמשיך לעבוד על הבדים בסטודיו הם היו הופכים לאקספרסיביים יותר.

באותם ערבי ציור, בסטודיו, נהגנו לקרוא ספרים בקול. אהרון היה מצייר ואני קוראת ברקע. בדרך כלל קראתי לו שירה, אבל היתה תקופה ששקענו בספר עב כרס , בצרפתית, על הצייר הצרפתי פול סזאן. אהרון היזדהה איתו. סזאן האמין בציור בחוץ. הוא כתב פעם לחברו הסופר אמיל זולה:" אתה הרי יודע, כל התמונות שצויירו בפנים לעולם לא יוכלו להיות טובות כמו מה שצוייר בחוץ". היה גם ספור מצחיק: יום אחד קנה סזאן חמור כדי שישא את הכן וחומרי הציור אל המקום בו יבחר לצייר. מסתבר שהחמור היה עקשן ונהג לעצור במקום שהוא בוחר. לסזאן לא היתה ברירה אלא לצייר כל אותו יום במקום שעצר החמור.

גם אהרון קנה חמור ועגלה כדי לצאת לצייר בשטח וגם לו היו שגעונות. הוא היה יורד לתעלות שלצידי הדרך במושב. הרבה ציורים לא יצאו מזה.  אז קנה לו אהרון ג'יפ. ובג'יפ הזה נסענו לצייר במקומות רחוקים. הוא כבר לא לקח החוצה כן, אלא עבר לצייר באקוורל על ניירות , לפעמים קטנים מאד. היינו עושים ימים שלמים בנחל ראש פינה, בעין-כרם, על חופי הכנרת. חופי נהריה. מן הגיחות האלה היינו חוזרים הביתה עם שלל גדול. אהרון חשב שהוא מצייר אטיודים לפיתוח בסטודיו. הוא אכן פיתח רבים לציורי ענק, אבל לאט לאט התברר שהאקוורלים הקטנים שנעשו בשטח, הם יצירות בפני עצמן.

כשעברנו לטבע הבר של כליל, לא היה עוד צורך לנסוע לצייר בחוץ, כי חיינו בחוץ.  היו לנו צריף למגורים וצריף לציור. הצריף של הציור  עמד תקופה ארוכה בלי דופן מערבית. היה טוב לראות את הים.  גם כשהוצמדה דופן, היא היתה כולה חלונות. מולם צייר אהרון תקופה ארוכה. ואז קרה, מה שמאפיין אמנות טובה, שהתכן החל להשפיע על הצורה ולהפך. העובדה שהבית כל כך פתוח אל החוץ, וזה שהוא בעצם צריף שהובא מוכן והונח על הסלעים… ערערו את החלוקה פנים/חוץ. אהרון לא צייר עוד את החוץ מבפנים  אלא כמו ראה את הפנים מבחוץ. הוא החל לצייר בתים תלויים באויר, בתים על מעין כלונסאות. בתים לא בתים, בתים שהם חוץ.

מי שמכיר את עבודתו של אהרון, יודע שכמעט בכל ציור מופיע משולש אדום קטן. כמובן שהוא היה צריך אותו שם בשביל הקומפוזיציה, אבל… יכול להיות שזה הפך לו למעין קמע: תמיד יש שם בחוץ משהו מופנם, קורת גג, בית.  כדי להרגיש בבית  הוא הלך יחף. ההליכה היחפה כמו חיברה אותו ביתר שאת אל המקום וחידדה את התפישה החושית. היו שראו באורח חייו התנהגות לא מקצועית, אבל אני יודעת לבטח שבלי הרגל היחפה  על האדמה ובלי היד המשופשפת מהזזת סלעים ונטיעת עצים ופירוק ג'יפ והרכבתו ולכידת דגים גדולים בידיים והדלקת מדורה כדי לצלות אותם… בלי כל אלה , לא היו ציוריו, אלה שצייר בחוץ ואלה שצייר בפנים, טעונים באותה בלתי-אמצעיות וברק חושי.

דליה לוין – אוצרות

סבינה מסג – טקסט

אהרון מסג - נוף, צילום גלריה גורדון
אהרון מסג, נוף צילום: גלריה גורדון

אהרון מסג - לראות יחף

דילוג לתוכן