טבולה ראסה – פברואר 2014‎

טאבולה ראסה | הרהורים על טרפז לבן

יאיר ברק, מיכל גבע, הדס חסיד, דנה יואלי, תכלת רם, משה קופפרמן

המילון מגדיר טרפז כ"מרובע שרק שתיים מצלעותיו מקבילות זו לזו" מכאן שמגוון מופעיו המרובעים רחב יהיה;[1] והלבן – אמר פעם משה קופפרמן: "נדמה לי שהלבן היה תמיד במצב של הסתרת כל מיני דברים."[2]  טרפז לבן כצורה וכעמדה הופיע בעבודותיו של קופפרמן במהלך שנות התשעים בציורים ועל קרטונים. הטרפז הלבן מגיע כשכבה אחרונה החותמת, או כמעט חותמת, את פעולת הציור, מכסה ומסתיר חלקים ממנו, אך למרות אטימותו וסגירותו, מנכיח ואינו מעלים את השכבות שהצטברו תחתיו – שכבות של צבע, של תנועה, של תהליך העבודה, של זיכרון. הוא נושא בתוכו כפילות: כפעולה עליונה וסופית הוא פועל גם כאקט של חזרה אחורה, למשטח הציור הראשוני, לשלב בו הקנבס עודנו חשוף וחסר. אפשר לראות בו סוג של טאבולה ראסה – על פניו לוח ריק אך טעון ומלא, "כעין תמונה בתוך תמונה" תיאר אותו יונה פישר.[3]

בשיחה בין קופפרמן לפישר שהתקיימה במסגרת סדרת שיחות/ראיונות לקראת הרטרוספקטיבה של האמן במוזיאון ישראל בירושלים בשנת 2002, בה היתה לי הזכות לקחת חלק בעבודת תיעוד לקראת קטלוג התערוכה, שאל פישר את קופפרמן לפשר הטרפז הלבן:

"מהו תפקודו של הלבן בהתגלמותו בטרפז – העדר מול נוכחות? משטח בתול מול משטח מצוייר?

גיאומטריה וגיאומטריה מופרת? השלמה מול ניגוד"?

קופפרמן ענה בלשונו:

"העדר ונוכחות וכל הסקאלה שביניהם – ובזמן האחרון זה משטח שמכסה: היה שם משהו, והלבן כיסה אותו. […] זו עמדה: גם היה משהו, וגם כיסיתי את זה".[4]

את מקורותיו של הטרפז הלבן זיהה קופפרמן דווקא במקום פיגורטיבי ונרטיבי, המנוגד לאופיו ומהותו המופשטים של ציורו: האחד הוא הצד האחורי של מעטפה, "לאחר שאתה מוציא את הדברים, אתה מכסה – מעטפה על כל מה שהתרחש" אמר, ומקור שני הוא "גגון, מרפסת שהיא כעין מכסה".[5] האיפיון האדריכלי של מרובע ייחודי זה תואם אלמנטים אדריכליים שחוזרים בציורים, ביניהם קונסטרוקציה, גריד ומלבן, אך ראשית מדובר בשטח גיאומטרי מוגדר ומגודר, צבוע במובהקות דחוסה בלבן, שבאופן ליטרלי ומטפורי משמש ככיסוי שעולה על השטח שמתחתיו. בין אם מדובר באלמנט אדריכלי או שימושי אחר, הרי שעסקינן בצורה גיאומטרית חדה, נוקשה, נוכחת בזרותה לסביבה, המסמנת יחסים קומפוזיציונים חדשים שמתווים גבול, הפרדה והסתרה. הכיסוי כעמדה אמנם כמו מעלים חלק מן הציור, אך יחד עם זאת דוחה את האפשרות להתכחש למצב הקודם ומבקש להכיר בו, לתת מקום לשכבות של קיום, הווה ועבר.

הטרפז מופיע כשטח מעל למרחב ציורי צבעוני יחסית, אקספרסיבי, המאופיין בתנועה (בין אם אורגנית ובין אם מקצבית ולינארית) של משטחים ומשיכות מכחול. מרחב ציורי זה מייצג את החוץ, הפרא, הביטוי האישי המתפרץ, האינסוף, ואילו המרחב של הטרפז הלבן הוא כדלת לתוך שטח מוגדר סגור, אטום ושקט. שטח להרהור; בדבר סופו של תהליך, בדבר הציור. דואליות זו מעלה על הדעת את מושג "הדלת" אצל גאורג זימל: בדומה לטרפז, הדלת משמשת כאובייקט המפריד בין שתי הוויות שונות – בין מרחב סגור לפתוח, בין אובייקט תחום ואחר בלתי תחום, בין פנים לחוץ.[6] אולם להבדיל מהדלת הסגורה המסתירה את החלל מצידה השני, הרי שבקיומו של הטרפז אין האמן מבקש להסתיר את השכבות שקדמו לו או את התשתית שהובילה אליו. עצם חלקיותו במרחב הציורי החשוף מהווה עדות וזיכרון חי. זו תזכורת אבל חסומה. מענין לציין כי באותה מידה שמתפרשת הפרדה, ניתן לפרש נוכחות של חיבור, זהות ושייכות בציור, כחלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה, שהיא תולדה של תהליך העבודה הקופפרמני, המושתת על פעולות חוזרות ונשנות של כיסוי והסרה וידיעתנו אותן. הכיסוי מנכיח גבול, במעמד של בונה זהות, של מגדיר מה בפנים ומה בחוץ, מה נגמר ומה מתחיל, וכפי שהיטיבה להגדיר עדנה מושינזון מהווה "שטח מופקע" – איזכור לפרקטיקה הציורית העקרונית שלו.[7] במובן זה, משמש מעין נקודת ארכימדס הנמצאת בתוך גוף העבודה, שהיא כמקרא המציע קוד לניתוח ולפרשנות של פרקטיקה זו.

האמנים המשתתפים בתערוכה עוסקים כל אחד באופן אחר ונפרד בטכניקה ובמדיום שונים, בחקירת הטרפז הלבן מתוך עיסוק בשכבתיות, בכיסוי ובהסתרה, בפירוק צורני ובארכיטקטורה. הצגתם בתערוכה מרובדת ומורכבת מהצבות עצמאיות המושתתות על מקבץ עבודות קודמות המהרהרות בנושא התערוכה, דוגמאת צילומיו של יאיר ברק ועבודות הנייר והקרטון של הדס חסיד, לצד מיצבים מוזמנים מותאמי מקום מאת דנה יואלי ותכלת רם וסדרת ציורים חדשה של מיכל גבע, שנעשו במיוחד לתערוכה. ההבחנה המרחבית מהדהדת את ההבחנה המדיומלית, המודרניסטית באופייה, אך כזו המבקשת להאיר בהרחבה את ציורו של קופפרמן.

העבודות שמציגות רם ויואלי נושאות אופי תכנוני, אדריכלי ומודרניסטי, ומייצרות ביניהן שיח משני עבריו של חלל הגלריה המלבני והמואר באור טבעי (סוג של טרפז לבן), אותו בנה קופפרמן להצגת עבודותיו. בצידו הדרומי רם במיצב המשלב חומרים יומיומיים זולים כמו פוליגל לבן חתוך ומודבק בדבק לכדי תבליט קיר טפילי, שיצא מנקודת המוצא של ציור, והתפשט ופלש למחוזות חדשים, שבין צורה שקרסה למפה טופוגרפית, לנוף. בדרך אליו, לאורכו של החלל מיצב חדש של יואלי, הכולל מפת התמצאות בדמות תצלום ועבודת רצפה, המבוססים על קומפוזיציות קרטוגרפיות ואדריכליות. התצלום המושחר, המוצג מעבר לקיר, תוצר של מודל מדומיין מחומרי סטודיו, מהווה סמן לזוג מיטות שדה, המונחות בטור אנכי, עשויות תבליט רב-שכבתי של לוחות גיאומטריים מכוסים/חשופים בטיח מושלך (שליכט) גרגירי, השואב ממספר מקורות השראה: מפת קיבוץ לוחמי הגטאות, תכנית האטלייה ופירוק צורני של משטחים קופרמניים.

תכלת רם

הטרפז הלבן של קופפרמן שייך לקופפרמן. למרות זאת הזדהותי עם רעיונותיו שרירה וקיימת ומוצאת ביטוי בעבודותיי בין אם ארצה בכך ובין אם לא. הטרפז מייצג דואליות; פורמליסטית ורעיונית כאחד. הוא מבטא את ההרהור, את האפשרי והבלתי אפשרי. במילותיו (פחות או יותר): הוא הכיסוי והחשיפה, הסוף וההתחלה. הוא עומד תמיד מול הצבע והוא הגיאומטרי המוסדר אל מול הכאוס המופשט. רבים משדכים בין ציוריו וחייו. זה מובן וברור. יש בהם איכות אקזיסטנציאליסטית. הוא היה איש משפחה ואיש קיבוץ ואני יודעת שדברים אלו, שהיו לו בהווה, חשובים לא פחות מזיכרונו ומעברו.

אני בהחלט קושרת את הביוגרפיה שלי בשלו, אחת הסיבות היא אותו טרפז לבן. שכן הוא מייצג עבורי את האדם שמוצא – גם בקץ, באבדן ובמחיקה – את העתיד, את הגילוי ואת היצירה.

דנה יואלי

הטרפז הלבן מעניין כאפשרות לארגון, לסגירה. כמו עוד תת-מסגרת, תת-פורמט בתוך המצב הפרוע של הציור. עירית מדברת עליו כאמצעי להתחלה חדשה, כטאבולה ראסה. אני רואה אותו כמו כלי להדחקה או לאלחוש. מדהימה אותי השרירותיות של ההופעה הפתאומית שלו, פתאום, ללא חוקיות נראית לעין. מתוך השרירותיות הזו, מתוך חוסר ההיתכנות של המצב הכאוטי של הציור, וכך גם של העולם, פעולת שרטוט הטרפז הנוקשה הופכת לאימפולסיבית ואקספרסיבית.

מקבץ של תצלומים בודדים מתוך סדרות צילומיות מובהקות מהשנים האחרונות, בעיקר של נוף, משקף את חיפושו של יאיר ברק  אחר ערכים גיאומטריים, כיסוי והסתרה ומשחק פורמליסטי של קומפוזיציה צילומית/ציורית. ההצבה על הקיר המערבי מתפקדת כניסיון למיצב צילומי, יחידה אחת קוהרנטית, שבה היסט אחד בדמות ציור גדול וקרטון קטן של קופפרמן מבקש להדגיש את ערכיו הייחודיים של האמן ולהרחיב את הנושא לשיח הציור. על הקיר ממול מוצגת סדרת ציורים חדשים של מיכל גבע, צבעוניים, אקספרסיביים ומשתלחים מחד, ומבנים גיאומטריים, די מוכרים, ספק ניצלים ספק קורסים אל תוך עצמם, מאידך.  הווריאציה על הטרפז הלבן כשיטפון, אך כזה הנאמן לשפתה הציורית, מקבל נקודת הישענות סטטית בדמות התערבותם של זוג דימויים צילומים מינימליסטיים של ברק, המרחיבים את משמעות הווריאציה.

יאיר ברק

אני וקופפרמן עומדים זה לצד זה. אנו מתבוננים ארוכות במה שניצב לפנינו. הוא מצייר, הופך את הנראה  לממוסך, מרבד את השטוח, מלחין ארכיאולוגיה אקרילית. אני לצידו, מפעיל את הכלי אותו אני מכיר, בו אני מיומן. אני סורק ומצלם, מוחק ומוסיף, גורע ומתחבר. אני הופך את הנפחי לשטוח ואז קורא לסדר חדש. החומר שנגרע הופך משטח למשטח. אני וקופפרמן עומדים זה לצד זה.

הוא צייר, אני צלם. הטרפזים שלו הפכו מלבנים אצלי. שנינו מוצאים שהלבן הוא יופי של צבע.

מיכל גבע

על המתח שבין עומק ופרספקטיבה לצורות שטוחות ואטומות נרקמים מבנים ארכיטקטוניים, אוחזים בקושי בקרקע הנטויה. דיברנו על מקומות של שכבות ועבודה לתוך עומק, שהיא כמעט כמו התייחסות של תלת-ממד ואז פתאום החסימה האטומה של הלבן, מין בלוק שאין לו הצדקה, רק שטיחות דו-ממדית שמחזירה את זה להיות ציור. בתהליך העבודה שלי, ה״טרפז״ שלי – הצורה המוגדרת המובנית, מופיעה לפעמים כשכבה חוסמת ולפעמים כמצע הציור החשוף. קיר חוסם, שטח רצפה או בור שנפער, תחומים בצורה גיאומטרית שהקשרה לא תמיד מובן וקצותיה לא תמיד סגורים, חושפים או אוטמים בד קנבס ושכבות של צבע.

עבודות קטנות ואינטימיות של הדס חסיד, עשויות קרטון ונייר, בין רישום לאובייקט, פותחות את התערוכה. העבודות לקוחות מתוך שתי סדרות, האחת "טבילות" והשנייה "מחומצנים". באמצעים ידניים, יומיומיים, כמו פעולות של רדי מייד –  טבילות חוזרות ונשנות בצבע או חשיפה לשמש לכדי מיפוי משטחים בקווים וצורות גיאומטריות בגוונים משתנים של התחמצנות, מייצרת חסיד אמירה אלטרנטיבית, עדינה ופואטית, על קווי הגבול הבוטים של הטרפז הלבן הקופפרמני.

הדס חסיד

טופוגרפיה של שכבות מכסות היא דימוי בעבודות. בשתי הסדרות מכסות השכבות על דף ריק. בסדרת הניירות הטבולים שכבות הצבע הן נוכחות פיזית בעלת עובי ולעיתים גם משקל. בסדרת הניירות המחומצנים אין בעצם כלום מלבד מצע עירום שהופשט מכל תוספת צבע ובכל זאת מופיע כמתכסה וכעוטה על עצמו שכבות שהופעתן מתאפשרת הודות לתכונת ההסמקה או הבלאי שלו עצמו.

"יש ירוק ויש אדום ויש שחור ויש לבן ועוד ועוד, אבל זה נגמר בלבן שלמעלה" אמר קופפרמן.[8] בין אם גגון, יש האומרים זה שבכניסה לאטלייה, ובין אם גיאומטריה המאפשרת הפרה של סדר מוכר, הרי שהלבן שלמעלה, בפרשנותו הרחבה, מנכיח טאבולה ראסה ומבקש במורשת שהשאיר, להמשיך וליצור.

[1] אברהם אבן שושן (עורך), המילון העברי המרוכז, הוצאת קריית ספר, ירושלים, 1973, 262.
[2] יונה פישר (עורך), כל הדרך ועוד פסיעה: עבודות מ-1962 עד 2002, קטלוג רטרוספקטיבה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, 193.
[3] שם.
[4] שם, 200.
[5] שם, 204.
[6] Georg Simmel, "Bridge and Door," Theory, Culture & Society vol. 11, 1994, 5-10.
[7] פישר, שם.
[8] פישר, 208.

עירית כרמון – אוצרות וטקסט

מיכל גבע, ללא כותרת 2013
מיכל גבע, ללא כותרת 2013
יאיר ברק, Missing Mies, 2011
יאיר ברק, Missing Mies, 2011

טבולה ראסה - חלל התערוכה
טבולה ראסה – חלל התערוכה
הדס חסיד, 5 עבודות מתוך סדרת הטבילות, 2007
הדס חסיד, 5 עבודות מתוך סדרת הטבילות, 2007
דנה יואלי, שוברי אבנים, 2014
דנה יואלי, שוברי אבנים, 2014
טבולה ראסה - חלל התערוכה
טבולה ראסה – חלל התערוכה
טבולה ראסה - חלל התערוכה
טבולה ראסה – חלל התערוכה
דילוג לתוכן