דו שיח – ינואר 2018

אמניות ואמנים: אתי אגסי | אתי שוורץ, אסף בן צבי | יורם להמן, מיה גורביץ | מיכה אולמן | נעה רז מלמד | משה קופפרמן

אוצרות וטקסט: עירית כרמון פופר ואילנית קונופני

 

בהיות לבד כרוך מעשה היצירה; בין אם בדלת אמותיו של הסטודיו ובין אם בשוטטות מחוצה לו, לבד מול הבד הלבן, הנייר הריק או המצלמה. תהיות על קומפוזיציה, חומרים, נושא ואף הידיעה בדבר גמר היצירה משתקפות אל העצמי כחלק מהתהליך המבודד. לפיכך, דו שיח בין יוצרים מזמן שיקוף של העצמי אל מול האחר, מהווה עוגן עליו נשען התהליך הפרטי של היצירה אל מול העולם. בתערוכה מוצגים מגוון דיאלוגים בין אמנים, שמביעים סיטואציות שונות של אפשרויות מפגש. המשותף לכולם הוא עצם קיומו הקבוע והמתמשך של דו שיח בין שניים. שיחות על עבודה זולגות ליומיום, טרדות השעה נטמעות בטרדות הקו והצבע, לכדי טשטוש הפער אמנות/חיים. דו השיח מתורגם במרחב התערוכה לרב שיח, והוא מצידו מציף על פני השטח ערכים של הפשטה וטבע, שעוברים כחוט השני ביצירות; מחד ניכר הטבע האנושי באמצעות ניתוח פרקטיקת הדיאלוג בין הסוכנים היצירתיים, ומאידך עוצמת הטבע הנופי, הפראי והאורבני, במובן הקיומי, מופיע לסירוגין בפרטי דברים ובמערכות קוסמולוגיות. הדיאלקטיקה בבסיס השיח מעידה על עיסוק חוזר במעגלי חיים ומוות, יראה והתפעמות.

בבית קפה בירושלים, דו שיח שבועי קבוע ומתמשך בין אסף בן צבי ויורם להמן. אופן הדיאלוג הפרונטלי, נשמר במרחב התערוכה, כמו מבקש לקבע את רגע השיחה. על קיר אחד ציוריו העירומים של בן צבי, שבחשיפתם את הבד הגולמי מזמנים טקסט כדי להטעינם שוב מחדש; התמסרותם הרגעית לצופה חולפת בן רגע וחומקת חזרה למצב הנוחות של התעתוע. על הקיר ממול, סדרת צילומים בשחור לבן של להמן מתארת את גגות ניו יורק בשנות ה-80. הצלם, הודות לטיפוס מסוכן, זוכה לתיעוד מבטים נדירים שחושפים בגובה את הדומות בין פרטי הנוף האדריכלי לבין קו האופק האורבני המוכר. דו שיח מתקיים בין מדיום ציורי וצילומי, בין ממדים ופורמט, שמבליטים את הדיאלקטיקה הנוכחת בין צורה ותוכן. הצילומים חושפים את החומריות הפיסולית של פרטי הבניין אל מול הגריד הנוקשה של גורדי השחקים, מרמזים על אי האפשרות של הזיקה בין לוגוס לטבע מתפרץ; גם הציורים המושגיים, העוסקים בהתהוות ובבריאה קמאית, חושפים את תשוקת האבן הדוממת לאי אפשרות התעוררותה.

דו שיח ארוך טווח מתקיים בין מיה גורביץ למיכה אולמן. גורביץ באמצעות מדיום הצילום מציגה שתי סדרות בשחור לבן. סדרה אחת – צילום אישי של נוף – מאזכרת רומנטיקה גרמנית שעוסקת בנשגב, ואילו הסדרה השניה שמייצרת דימויים קונסטרוקטיבים – היא פרי של תהליך העושה שימוש בנייר המודפס לבניית קולאז' תלת ממדי וצילומו מחדש לכדי מוצר מוגמר. הצבע השחור הנוכח בכל הצילומים אינו נתפס כריק בולעני אלא דווקא כמרחב קטיפתי, חושני, שמבקש נגיעה. מזה למעלה משבע שנים היא משמשת אסיסטנטית בסטודיו של אולמן. כך החלו השיחות ביניהם – בעיקר שיחות על עבודה. בהתבוננות מן הצד ניתן להצביע על השפעה הדדית שמחלחלת, גם אם לא באופן ישיר. העיסוק בריק שכה מזוהה עם עבודתו של אולמן מקביל לעיסוק באור שניכר אצל גורביץ. בשני המקרים, חומר גלם שאינו מוחשי זוכה בתהליך העבודה לקבל ממד פיזי, שנוכחותו מרגשת, וכמו מאיימת למוטט את המתח שבין האין והיש. הרישומים והעבודות על נייר שמציג אולמן בתערוכה – בטכניקה שנעה בין שעווה, עפרון, גרפיט ומים – מעידים בין השאר על שוטטות האמן לבד בנוף. דימוייו מרמזים לקוסמולוגיה קיומית ואישית כאחד; מצד אחד מאורות השמיים ומצד שני שולחן ערוך לארוחה משפחתית. הטיפול המונוכרומטי בנייר כפוף אצל אולמן לחוקי האסתטיקה הקלאסית, בעוד שבמדיום הצילומי של גורביץ נשברת החוקיות לרסיסים, לטובת פירוק ובניה מחדש שנותרים כחידה.

דו שיח מסוג אחר מתקיים בין רותי אגסי ואתי שוורץ, שותפות למסעות צילום ברחבי הארץ. הן חולקות את הדרך, את הזמן ואת נושא הצילום, ויחד עם זאת המקומות הזהים המשתקפים בעבודתן נותרים שונים ואינם מעידים בהכרח על אותו מרחב פעולה. השוני ניכר בנקודת המבט, בכלי ובטכניקה הצילומיים. עבור אגסי המצלמה היא בבחינת כלי להעברת מבט. החיתוכים, התקריבים, הצבעוניות המתפשטת וחוסר המיקוד יתגלו רק לאחר מעשה הפיתוח הידני לו היא נאמנה. שוורץ לעומתה פועלת מתוך כוונת מכוון, כלומר מתוך מודעות וידיעה מראש של כל מרכיבי הקומפוזיציה והתפרשותם בפורמט הנבחר. המבט הרחב והפנורמי בו נוקטת חושף את התעניינותה בסוגיות של זיכרון, קונפליקט ומרחבי שליטה; אצל אגסי, פשר הדימוי כתוצר של מעשה הצילום מתגלה בדיעבד וחושף באופן זה נופים פנימיים. במרחב התצוגה מתורגם הדו שיח לקולאז', המבוסס על דיאלוג בין טקסטורות, פלטה צבעונית ודומות של אלמנטים לכדי פרישה מקבילה של נקודות מבט שונות שהעין האנושית משתוקקת לה.

במרחב הכניסה לתערוכה מוצע מפתח לפענוח של דיאלוג בדמות מיצב מותאם מקום מאת נעה רז מלמד שמשוחחת עם משה קופפרמן. מערכת יחסים מקצועית וחברות אמת נרקמה בין השניים. "תראי" הוא אמר לה כשביקר אצלה לראשונה בסטודיו וביקש לחקור את פשר המחוות אותן בחרה לייצג. המילה מכילה גם את הרואה וגם את הירא – התפכחות ופחד השוכנים בסמיכות. המיצב בנוי ממגוון מדיומים הנעים מהדל ועד הטכנולוגי, כוללים פרטים מעבודות קודמות, הקרנה וטקסט. החומרים הפריכים והעדינים – מוטות עץ, מראות, פסלי דיוקן קטנים, חוטים ויציקות – יוצרים מבנן רעוע דרכו משתקף זיכרון של שיחה, כמו גם  מחווה וגעגוע. רז מלמד בחרה את ציור הקרטון של קופפרמן ובו רישום מתאר של שתי דמויות הפונות אחת אל השניה, כסמן למסר שהיא נושאת ממנו – ביטוי אמיץ ומעז של דימוי שאינו בהכרח מופשט.

דו שיח נוסף מרחף מעל התערוכה ולמעשה מכונן אותה והוא בין שתי אוצרות התערוכה. התהליך היצירתי שנידון לבדידות הפך לשיתוף פעולה, לדיאלוג של שיחות אינסופיות על הציר שנע בין תובנות צורניות, פשר מושגים, חולין, משפחה ורגש. דו שיח מפעים, מעשיר, שטומן בתוכו כוחות ריפוי חבויים. 

עירית כרמון -פופר

 

בשיחה, העולם שוב אינו מה שהיה בהפרדה – ה״אצל עצמי״, שם הכל ניתן לי. העולם הוא מה שאני נותן – הנמסר, הנחשב, האוניברסלי. (עמנואל לוינס)[1]

בשנת 1995 נשא ההוגה ז׳אק דרידה דברי הספד לעמנואל לוינס, שהיה כדבריו ידידו והמורה שלו.[2] דרידה מתאר כי מעשה אמירת דברים על לוינס בפומבי מפר את ״ההמיה החיה, את החליפין הסודיים או האינטימיים שמחברים אותנו״. הוא מתאר את אחת השיחות ביניהם, בעודם צועדים ברחוב מיכאל-אנג׳לו, ״שיחות שזכרן כה יקר לי, מן השיחות הללו שהוארו בברק חשיבותו, טוב חיוכו, ההומור המעודן של אמירותיו המובלעות״.[3]

דרידה שואל – מה קורה כאשר נקטעת השיחה? הוא נזכר בחרדת הקטיעה שחש אצל לוינס, בשיחות טלפון למשל, בהן היה נדמה לו שלוינס חושש בכל רגע מן הניתוק והשתיקה או ההיעלמות, אפילו בין משפט למשפט ולעתים בלב המשפט. דרידה תוהה מה יעלה בגורלה של השיחה עם לוינס לאחר מותו – ״כאשר נדום הוגה דגול שהכרנוהו בחייו, שקראנו ושבנו וקראנו, גם שמענו, שעוד ציפינו ממנו לתשובה״.[4] דרידה מציע שעם מות האחר, הקטיעה, ה״הֱיה-שלום״, אינם מציינים את הסוף.

השיחה קובע דרידה היא אין-סופית.[5] היא הבטחה להשתתפות. היא לימוד. היא פוליטיקה של הכנסת אורחים. דרידה יוצא מתוך דברי הפתיחה של לוינס בספרו כוליות ואינסוף – ״להגיע אל הזולת בשיח פירושו לארח את מבעו, שבו הוא מציף בכל רגע את האידיאה שמחשבה תוכל לשאת. פירושו לקבל מן הזולת מֵעבר ליכולת של האני…״, בנוסף  ״פירושו גם ללמוד,…השיח המתארח הזה הוא הוראה…היא באה מן החוץ ומביאה לי יותר ממה שאני מכיל״.[6] השיחה, מציע דרידה, היא מצב של קַבלה: נטייה אל עבר האחר, התכוונות קשובה. כניסה דרך דלת אל ביתו של האחר.

בלאהוב לדעת מתאר רועי ברנד את היחסים בין דרידה ללוינס.[7] דרידה, מסביר ברנד, ייפרע את חובו אל לוינס בכך שיעניק לתלמידיו, עמיתיו, קוראיו, את מתנת הקַבלה. דרידה קיבל מלוינס מתנה, והוא מחויב להעבירה הלאה. לוינס יצר מעגל של מחויבות. דרידה לא קיבל ידע נרכש אלא את מעשה החשיבה עצמו. זוהי מתנת האחר. היא דורשת יוזמה, הופכת את בן השיח או הקורא למחבר שותף. זוהי מתנה שדורשת החלפת מחשבות. זוהי מערכת יחסים שאינה ניתנת לכימות. זהו מעשה של נתינה ללא התחשבות במה שנקבל בתמורה – זהו מעשה של אהבה.

נניח אפוא: מעבר לכל השבה […], אני משתוקק […] לתת ל-EL. את זה או את זה? דבר כזה או דבר אחר? שיח, מחשבה, כתיבה? לא, מזה יצמחו שוב חליפין, מסחר, בעלות מחודשת. לא, לתת לו את נתינת הנתינה עצמה, נתינה שאפילו לא תהיה אובייקט או מתנה דבוּרה […]. ה״נתינה״ הזאת לא תהיה דבר וגם לא מעשה, איכשהו היא צריכה להיות מישהו […]. מוזר, לא? העודף הזה שגולש מהשפה בכל רגע ואף על פי כן זקוק לה, מניע אותה ללא הרף ממש בעצם הרגע שבו הוא חוצה אותה[8].

מעגל השפה, אומר ברנד, מכתיב לנו תהליך מתמשך של מסירה. מתוך הקריאה שלנו את האחר, את בן השיח, תצמח סינגולריות ייחודית. האהבה פירושה להיפתח אל האחר, לא על מנת לספח אותו, אלא להתקיים לצידו, באמצעותו.

בקטלוג התערוכה כל הדרך ועוד פסיעה מספר האוצר יונה פישר כיצד הוא ומשה קופפרמן ״מדברים על העבודה״. קופפרמן אומר לפישר: ״הציור הוא המקצוע שלי: אני בא לעבודה. היו לי שיחות על העבודה עם אמנים כמו סטמצקי״. אמנים נוספים איתם חלק קופפרמן שיחות לאורך השנים היו גם יוסף זריצקי, יצחק דנציגר, אריה ארוך, בני אפרת ומנשה קדישמן. קופפרמן מתאר בפני פישר את טיב השיחות איתם: ״מדברים על עבודתו של אחר כדי לומר דברים על אמנות״[9].

למשה קופפרמן היו שיחות על העבודה עם אוצרים, אמנים, עמיתים וידידים. לאחר מותו, הן ממשיכות להתקיים באופנים שונים. באמצעות שיחות על העבודה מימש קופפרמן שרשרת של מסירה של עבודת אהבה.

אילנית קונופני

 

[1] עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף מסה על החיצוניות, תרגום: רמה איילון, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2010. עמ׳ 55.

[2] ז׳אק דרידה, הֱיה שלום: לעמנואל לוינס, מצרפתית: מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2009, עמ׳ 27.

[3] שם. עמ׳ 30.

[4] שם. עמ׳ 36.

[5] דרידה מתייחס אל ספרו של מוריס בלאנשו השיחה האינסופית (תרגום: דניאל אפשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2012) העוסק במהות הפילוסופיה, בהוראה, ביחס בין דיבור לראייה, למוות ולאלימות. לוינס מופיע אצל בלאנשו כמקור השראה לדון מולו.

[6] שם. עמ׳ 51-45.

[7] ראה: רועי ברנד, לאהוֹב לַדעת, הוצאת רסלינג, תל-אביב, 2016.

[8] שם. עמ׳ 136.

[9] יונה פישר, כל הדרך ועוד פסיעה, משה קופפרמן: עבודות מ-1962 עד 2000, קטלוג תערוכה, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, עמ׳ 52-51.

דו.שיח - חלל התערוכה
דו.שיח – חלל התערוכה
דו.שיח - חלל התערוכה
דו.שיח – חלל התערוכה
דו.שיח - חלל התערוכה
דו.שיח – חלל התערוכה
דו.שיח - חלל התערוכה
דו.שיח – חלל התערוכה
דו.שיח - חלל התערוכה
דו.שיח – חלל התערוכה
דילוג לתוכן