משה קופפרמן – במקביל

צבר התכונות והמשמעויות הנקשרות בדבר אחד מאפשר את הדיון המתמשך בו. ביצירתו של קופפרמן ניתן לזהות מספר גורמים המכילים צבר זה.

הקו האופקי המקביל לפני הקרקע הוא "צורת יסוד"[1]  וגורם מכריע ביצירתו של קופפרמן. בשיחה עם יונה פישר[2] מתייחס האמן לעבודת שמן גדולה משנת 1985: "יש כאן משהו שבעצם בנוי על צלב, או אם נאמר זאת אחרת, הוא בנוי על קו אופקי ומשהו שפוגע בו."

באמצע שנות ה-50 יוצר קופפרמן רישומי נוף אופקיים. בתערוכה בגלריה צ'מרינסקי הוא מציג בין היתר עבודות בהן עמוד הבנוי מקווים מקבילים אופקיים. בהמשך בשנות ה-60 המאוחרות נמצא מספר ציורי שמן גדולי ממדים בהם קו אופקי דומיננטי המחלק את הפורמט לחלק עליון וחלק תחתון, מעל ומתחת לפני השטח, הפשטה ומופשט. נראה כי קו זה מעיד על הסימולטניות של ההתרחשויות ומציג את השאלה האם יש היררכיה בין הדברים? [3]

בשנות ה-60 לאחר החזרה מפריז נמצא ציורים רבים בהם הקווים המקבילים האופקיים נחצים ע"י אנך, מקיפים כהילה אזור מלבני, או ממלאים אותו כמו מגדירים חלל או מסמנים את היש. העיסוק בחלל המעיד בו זמנית על קיום והיעדר מתבטא גם ב"ניירות שולחן עבודה" המשמשים כמצע לעבודות נייר. כאשר סיים קופפרמן את העבודה והרים אותה משולחן העבודה נותרו על "נייר שולחן עבודה" עקבות הפעולות והצבע, שסימנו בה-בעת את קיומה וחסרונה של עבודה.  את המשכן של פעולות אלו בשנות ה-70 (השנים בהן התגבשה השפה הציורית של קופפרמן), נמצא בחלוקת הפורמט לאזור גדוש בקווים מקבילים אופקיים, ואילו באזור הסמוך נמנע ממתיחת הקווים המקבילים. ה"מעטפות" הלבנות בשנות ה-90, אף הן עוסקות בנושא זה[4]. בשנות ה-70 מקבלים הקווים האופקיים והמקבילים, בעבודות על נייר, מקום מרכזי ביצירתו. במקום הרישומים ביד חופשית המאפיינים את שנות ה-60 עובר קופפרמן לקווים נקיים, מחושבים, מדויקים, מינימליסטיים, קצביים, משורטטים. יחד עם זאת החומר, הכלים, המצע, הרגע ויד האמן מייצרים בכל פעם קו שאינו ניתן לשחזור. בכל פעם נשאלת השאלה מי מוביל את הפעולה? האמן או האמצעים הנוספים? [5]

מה יש בקווים אלו המאפשר להם להיות שחקנים ראשיים בעבודתו של קופפרמן?   עולות בדעתי מספר אפשרויות: ההבטחה כי המקבילים לעולם לא יפגשו, תמיד משאירה את הקצוות פרומים ומרמזת על ריבוי המשמעויות הצבורות בעבודה; המקבילים האופקיים הנמתחים האחד מעל השני מהדהדים את שכבות הציור שנצברו זו על גבי זו ונקראות ע"י הצופה בו זמנית; הקו האופקי מקביל לקרקע עליה ניתן להתנסות ולהסתכן. העמדה זו מציבה את האמנות והחיים במישורים משלימים ומקבילים; יחד עם זאת החזרה על המקביל האופקי מעלה על הדעת פקפוק בהנחה כי יש פני שטח או דברים מוחלטים או בטוחים. הרווחים השווים בין הקווים יוצרים קצב בעל פוטנציאל אקזיסטנציאליסטי, אינסופי.

[1]יונה פישר, משה קופפרמן – ציורים, עבודות על נייר 1963-1984, תשמ"ה 1984-85, מוזיאון ישראל, ירושלים ומוזיאון תל אביב, עמ' 5.

[2] "על 'הדברים' של קופפרמן" – 26.03.2001, בתוך: יונה פישר, כל הדרך ועוד פסיעה, מוזיאון ישראל, ירושלים,2002, עמ' 24, התמונה בעמ' 163.

[3] ואכן בעבודות מאוחרות יותר נמצא את "ריבוי המוקדים".

יורגן הרטן, "מוצפן, בעצם פעם אחר פעם",  בתוך: יונה פישר, כל הדרך ועוד פסיעה, עמ' 34.

[4] שם, עמ' 34.

[5] הקווים המקבילים נמתחים בכלי עבודה שונים: סכין, מברשת, גרפית, מכחול, מחק, לעיתים ביד חופשית ולעיתים בעזרת סרגל.

אוצרות וטקסט: טלי שמחוני פרג

במקביל - חלל התערוכה
במקביל – חלל התערוכה
במקביל - חלל התערוכה
במקביל – חלל התערוכה
משה קופפרמן, מגילה
משה קופפרמן, מגילה

דילוג לתוכן